שבלי הלקט · סימן צ״ז, ג׳

פי' רבינו שלמה זצ"ל שאינן קבועין במקום אחד אלא יושבין כאן עד שכלה המרעה לבהמותיהן ואחר כך הולכים למקום אחר הלכך אפי' יש הרבה במקום אחד בשיעור מהלך ק' אמות אינן חשובים עיר להיות כולו כד' אמות וכל אחד ואחד מודד מפתח ביתו אלפים אמה לכל רוח. מכאן נראה שאותן היהודים היוצאים במחנה לצור על עיירות אע"פ שיש שם כמה וכמה אהלים וטינדריסים אין מודדין להם אלא מפתח אהליהם לכל אחד ואחד מפתח אהלו שהרי אינן קבועין במקום אחד וכן שמעתי מפי מר יהודה אחי שני נר"ו ואין מביאין ראיה מדגלי מדבר דכיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביעי דמי והכי מתוקמא התם. ודוקא שאין היקף מחיצות סביב למחנה אבל אם הוקף המחנה במחיצות גבוהות עשרה או בחריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה כל המחנה חשיב כארבע אמות ויש להם אלפים אמה חוץ למחיצות ואפי' מחיצה קלה של שתי או של ערב חשיבה מחיצה אך שלא יהא בין קנה לחבירו או בין חבל לחבירו שלשה טפחים ולא יהא שם פירצה יותר מי' אמות שאם יש פרצה יותר מי' אמות אוסרת כל ההיקף אפילו כלו עומד ולא יהא פרוץ מרובה על העומד ואפי' פרצות קטנות פחותות מעשר. בסוף פרק קמא דעירובין ארבעה דברים התירו במחנה פי' מחנה נקרא צבא היוצא למלחמה. מביאין עצים מכל מקום. ופטורין מרחיצת ידים. ומדמאי. ומלערב. והא דאמרינן פטורין מרחיצת ידים אוקימנא במים ראשונים אבל מים אחרונים חייבים מפני מלח סדומית והאידנא דלא רגילינן במלח סדומית אפי' במים אחרונים פטורין והא דאמרי' פטורין מלערב אוקימנא רב ינאי בעירובי חצירות אבל בעירובי תחומין חייבין פי' רבינו שלמה זצ"ל אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהן ויש שם פתח אינן צריכין לערב אבל בעירובי תחומין חייבין.