שבלי הלקט · סימן שס״ד, ג׳

כתב בעל הדברות ז"ל מסתברא כיון שהמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך לו ועדיין לצאת בו שאין לו לולב אחר [ואתרוג אחר] אינו צריך לפרש על מנת להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל (מחזיר) [מקבל] סתם ואינו צריך תנאי דהא רבן גמליאל נתנו במתנה לר' יהושע ולא אמר לו [מתנה] על מנת להחזיר אלא כיון שלקחו לצאת [בו] ונתנו לו מסתמא על מנת להחזירו לו נתנו. בפרק יש נוחלין אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן האחין שקנו (את) אתרוג בתפיסת הבית נטלו אחד מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא כלומר שיש שם אחר כיוצא בו ואם לאו לא יצא אבל פריש או רימון לא מהכא שמעינן אתרוג או לולב שקנו השותפין או בני בית הכנסת שאין יוצאין בו אא"כ נותנין כולן חלקו מתנה זה לזה וכן ראוי לעשות. ירושלמי לשתזכה בו ובמצותו והחזירהו לי מכן נראה לאחי ר' בנימין נר"ו לדקדק שכל זמן שלא יוצא בו הרי הוא שלו ואינו חייב להחזירו ומעתה לא תקשי לן ההוא דאמרינן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לאו שמה מתנה לפי שזה יכול להקדישו ולעשות כל חפצו ממנו קודם שיוצא בו ולא נתחייב להחזירו עד לאחר שיצא בו דהכי קאמר לכשתזכה בו כמצותו תחזירהו לי משמע דקודם שיזכה כמצוותו ובעוד שזוכה במצותו ויצא בו אינו חייב להחזירו והרי הוא שלו ועל כן אמר רבא שאם לא החזירו לאחר שעשה מצוותו לא יצא שהרי עתה חל עליו תנאי החזרה וצריך לקיים תנאו ואם לא קיים תנאו הרי המתנה חוזרת למפרע.