שבלי הלקט · סימן שי״ז, ח׳

ואחי ר' בנימין זצ"ל כתב אומר אני שאין בלשון הזה לא לשון הפרה ולא לשון התרה ולא בנדרי יחיד ולא בנדרי צבור ולא במודר הנאה ולא דבר אחר בין שכיחין בין זכורין אין בזה הלשון לשון התרה כל עיקר. מכמה ענינים חדא דהא קיימא לן דצריך לפרוט את הנדר ועוד אפי' נאמר שהשליח צבור חשוב מומחה היכן מצינו חרטה הנאמרת על פי המתיר כזה שהיחיד המומחה הוא המתחרט בנדר אחרים והוא המתיר ועוד היכן מצינו חרטה פורחת באויר שאינה תלויה בדבר. הלא המתחרט צריך לתלות חרטתו בדבר ולומר אדעתא דהכי והכי לא נדרי כדאמרו התם אדעתא דמחי לך קצארה מי נדרת אדעתא דליקפד רב נחמן מי נדרת ואמר ליה לא והכא אין דבר לא בסתם ולא במפרש להיתלות עליו חרטה ועוד גדולה מזאת שפעמים שיש בבית הכנסת בעל נדרים ודעתו הראשונה של שעת הנדר עליו ולאחר זמן שמא יתחרט ומורה לעצמו לסמוך על היתר זה ונמצאת שיגגתו עולה זדון אלא ודאי אין בלשון זה לשון הפרה והתרה כל עיקר והסומך עליה עובר בבל יחל ומה שהנהיגו הראשונים לאומרו לפי מה שמצינו שהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן ונקרא רשע וחוטא כמו ששנינו כנדרי רשעים וכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם אינו חדל לנדור נקרא חוטא וכתיב ואחר נדרים לבקר שכל הרגיל בנדרים פנקסו מתבקר ועונותיו נזכרין. ועונש הנדרים חמור כדכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' ובעון נדרים בניו של אדם מתים לכך הנהיגו לומר כל נדרים שיתכפר להם עון הנדר. ומצינו צורך סליחה אפילו בנדר שהופר. כדכתיב ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו וגו' וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועברה על נדריה ששתת יין ונטמאת למתים זו היא שצריכה סליחה הנה מצינו שהצריך הכתוב סליחה אף בנדרים שהופר. וכן מצינו צורך סליחה אף בנדר שנתקיים כדכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש כדאמרינן ע"י שציער עצמו מן היין הא למדנו שהנודר צריך כפרה א"נ לפי מה ששנינו ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי אונסין נדרי שגגות נדרי הבאי. ובני אדם רגילין בהן מתוך כך צריכין כפרה שיהא הין ולאו שלנו צדק ולא יהא שום דבר מעכב כפרתינו ותחילתם ע"י חרטה הותרה שלא יהא בהם תורת נדר כל עיקר: