שבלי הלקט · סימן שי״ז, ז׳

ונראה לי מה שאנו אומרים שנדרנו וגם מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה הבא עלינו היא עיקר וטעם הדבר למה תקנו הראשונים לומר כך בלילי יום הכיפורים משום דקיי"ל דעל כל עוונות שבתורה אם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר וראו הראשונים ששום עון אינו מעכב [את] הכפרה שאם יעשה אדם תשובה שלא יהא יום הכיפורים מכפר אך עון הנדרים שאם נדר ליתן צדקה אין יום הכיפורים מכפר עד שישלם את נדרו שכל דבר שהוא מחויב אין יום הכיפורים מכפר כדתנן בכריתות חייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יום הכיפורים חייבין להביא אחר יום הכיפורים אלמא אין יום הכיפורים פוטרו מה שהוא חייב וה"ה אם חייב לקיים נדרו אין יום הכיפורים מכפר לו לפוטרו עד שיקיים נדרו ואם אדם זכור נדרו היה מקיימו אבל אם נדר ושכח לא נמצא שהוא ענוש בעבור שהוא קשור בנדרו ואינו מקיימו בעבור זה תקנו הראשונים לומר זה שאם עשינו שום נדר ושכחנו אותו ולא נדע לקיימו אנו מתחרטין בכל אותן הנדרים ומתירין זה לזה ואע"ג דקיימא לן צריך לפרוט את הנדר הני מילי כשיודען אבל אנחנו אין אנו מתחרטין על מה שאנו זכורין אלא על מה ששכחנו וזהו מה שאנו מסיימין ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה לומר שאנו מבקשין חרטה על השגגות שלא נענש עליהם וחרטה יפה היא שאילו היינו יודעין בשעה שנדרנו שנשכח לא היינו נודרין וכל הצבור מתירין זה לזה ועוקרין הנדר מעיקרו כדי שלא יהא שום דבר מעכב כפרתינו ותקנו לומר אותו ג' פעמים שמי שלא שם לבו בפעם ראשונה יכוין לבו בפעם שנייה ושלישית ובשם הר"ר ישועה ב"ר הלל זצ"ל מצאתי בודאי שאין היתר בלשון זה אלא למי שנדר הנאה מחבירו או שהתירו בלשון נדר או שבועת חרם או איסר או בכל לשון שאדם מדיר או נודר הנאה מחבירו כי ודאי נדרים כאילו יכול החזן המומחה לצבור להתיר ואפי' נדרו ברבים.