שבלי הלקט · סימן ל׳, ד׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ותירץ ר' יהודה אחי שני נר"ו דאין כאן בזיון דתפלה של יד מקומה בגובה של יד היא קיבורת וכשהוא שוכב על צדו השמאלי נמצאת התפלה למעלה והזרוע למטה וכיון שהיא שומה כנגד הלב כל מה שהלב דוחק עליה היא לזכרון ביותר וכן נראה לאחי שיותר טוב לישכב על צדו השמאלי לכנע מצד הלב ולהשפיל רום גאותו ולא לשכב על צדו הימני לבלתי רום לבבו בהיות הלב למעלה ומשום תפילין לא חיישינן דכיון שהוא מחופה עור והוא במקום מכוסה כדכתיב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות ליכא בזיון. ויחיד נמי רשאי ליפול על פניו דאמר רב יהודה כך היה מנהגו של ר' עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת מפני הכריעות וההשתחויות שהיה עושה ומה שאמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון פירש רב האיי גאון זצ"ל דווקא ליפול על פניו ממש אבל בהטיה מצד אחד שרי ובירושלמי מפרש ובלבד יחיד על הצבור. ובתפלת שחרית מנחה ונעילה נופלין על פניהן אבל במוסף אין נפילת אפים כלל ובתפלת ערבית מצאתי בשם רב שר שלום זצ"ל מותר לאדם ליפול על פניו ערבית ולבקש רחמים על עצמו אחר תפילתו ואפי' בצבור חוץ מערב שבת.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.