ובאגדה דשמואל פרשה י"ז מפרש ויאמר העם אל שאול היונתן ימות וגו' ר' אליעזר אמר נתנו משקלו זהב ופדאוהו אמר ר' יוחנן וכי לחם אכל והלא לא לחם אכל אלא דבש ר' שמעון בן לקיש אמר וכי אכל והלא מטעמת טעם לא כן אמר ר' בא חסידא בר' זעירי המטעמת אין בה לא משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסק תענית ואינה טעונה ברכה ואינה טעונה דמאי. ויפדו העם את יונתן ולא מת פירוש הלכך מן הדין עשו שפדאוהו. ובירושלמי נדרים פרק קונם יין גרסינן נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו ר' בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אמר יום זה מתענה ומשלים לא אמרו אלא אכל אבל טעם לא ר' בא חסידא בשם ר' זעירא מטעמיתא אין בה משום ברכה ולא משום גזל ולא משום דמאי ולא משום הפסק תענית. אמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. ירושלמי בברכות בזמן שהלבנה זורחת בכך בידוע שכבר שקעה החמה פי' ונפקא מינה לענין תענית:
שבלי הלקט · סימן רע״ט, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.