ורבינו ישעיה זצ"ל כתב עליו דלא סבירא ליה דאם כן מאי האי דקאמר עד רביעתא אם לאו דבלע ונראה בעיני כדברי רבנו יצחק פאסי זצ"ל דמותר לבלוע אי מאי קאמר והא לא קאכיל ושתי ותו מאי תניא מטעמת אינה צריכה ברכה והלא אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ואפילו פחות מכשיעור צריך ברכה לפניו ולא דמי למאן דחנקתיה אומצא שאינו צריך לברך דהתם מידי דהוה אשותה לרפואה דלא ניחא ליה בהך שתיה אלא על כרחו שתי ליה ולא קא מתהני אבל הכא אי אפשר דלא יהנה פורתא במאי דבלע אלא ודאי מטעמת בלא בליעה קאמר והא דקאמר עד רביעתא משום דאתא לאשמועינן דקים להו לרבנן דעד רביעתא מצי לאיזדהוריה דלא ליבלע טפי מהכא לא מצי לאיזדהוריה ואשמעינן שמטעמת שאין בה אלא הנאת טעימה לחיך לבד בלא בליעה כמו שנאמר וחיך אוכל יטעם לו כיון דלא בלעת אינה טעונה ברכה דלא חשיבה הנאתה כהנאת אכילה ושתיה.
שבלי הלקט · סימן רע״ט, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.