ובעל הדברות ז"ל כתב על הא דאמרינן בגמרא בריש מסכתין מכדי מאן סתמא למתני' ר' ומאי שנא ביום טוב סתם לן כר' יהודה ומאי שנא בשבת דסתם לן כר' שמעון. [שבת דחמירי לא אתי לזלזולי ביה סתם לן כר' שמעון] יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן כר' יהודה דמחמיר ולא מפני שהלכה כר' יהודה ביום טוב דליכא מידי דבשבת שרי וביום טוב אסירי אלא בין בשבת בין ביום טוב בית שמאי לית להו מוקצה כר' שמעון ובית הלל אית להו מוקצה כר' יהודה דקרא בשבת כתיב והלכה כר' שמעון אלא החמיר ביום טוב כי היכי דלא לזלזולי ביה. ומסתברא אע"ג דשינוייא דרב נחמן ליתא כקושיין גמרינן מינה דמחמרינן כר' יהודה ביום טוב כסתם מתניתין דליכא מאן דדחי לה. ודווקא כגון קורה שנשברה ביום טוב דנולד מן המוקצה דומיא דביצת תרנגולת העומדת לגדל ביצים וכגון נבילה דמעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים אבל מוקצה עצמו כגון גוף התרנגולת ועז לחלבה ורחל לגיזתה ותמרי דעיסקא ותורי דרידיא דפליגי ר' יהודה ור' שמעון בין בשבת בין ביום טוב מותר לאכילה ולא החמיר ר' יהודה אלא בנולד ובמוקצה מחמת איסור והא דאמר רב חסדא חולב אדם עז בתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה. מיתוקמא בין בשבת בין ביום טוב ובעז העומד לאכילה קאי ולית ביה אלא משום מפרק דומיא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה וכדמפרש טעמא משקה הבא לאוכל כאוכל דמי:
שבלי הלקט · סימן רמ״ח, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.