ועוד אפי' אם נלמוד ממנה איסור ונאמר שהיה חייב להשהות יש לומר דוקא בשביל יוקר כי אינו מצוי בדבר תדיר כמו עכשיו לא יחשוב דבר האבד כי רגילות הוא להיות יוקר הרבה פעמים אחר המועד כמו במועד אבל פרקמטיא של ריוח המזדמנת במועד ואם לא יקננה במועד לא ימצאנה אחר המועד אין ללמוד משם לאיסור ואם יש סברא מתוך זה להתיר. אבל ממה שאמר בסוף הפרק גבי בדיתא לבאי כוורי כיון דמעיקרא אדעתא למיכל אייתינהו ואי שביק להו פסידי כפרקמטיא האבד דמי ושרי משם משמע שלכתחילה אסור לצודם כדי למולחם כיון שאחר מליחה לא היו ראויין עד לאחר המועד אע"פ שאם לא יצודו וימלח אותם במועד לא ישתכרו שכר זה לפי שלא ימצאו להם דגים כל כך בזול לאחר המועד כמו עכשיו ובהך דבדיתא לבאי כוורי נמי מצינו שאותה צידה היתה למוכרים להשתכר בהם כסחורה והיינו ממש פרקמטיא ואפשר שגם לפי דעת המחמירים אין לאסור אלא כשהמלוה הלוה במועד להתנות ולוקח ברבית במועד אבל לוקח ערבות במועד כל מלוה שלאחר המועד יכול להיות שמותר.
שבלי הלקט · סימן רכ״א, י״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.