שבלי הלקט · סימן רכ״א, י״ב

ורבינו שלמה זצ"ל פי'] כגון פירות שמתליעין ופרגמטיא שזמנה עובר אבל מידי דאי לא מיזדבן האידנא מיזדבן לאחר זמן אסור ורבינו נתן השיב לר' מנחם אחי ז"ל מי שבא סחורה לידו לישא וליתן בתוך ביתו בצנעה בחולו של מועד מותר שאפי' בשבת איסור קל הוא ואין בו לא איסור סקילה ולא כרת אלא איסור שבת ודינו במלקות מפני שדבר סחורה לאו מלאכה היא ובמועד מלאכה הוא שאסור לעשותה אבל דבר סחורה דיבור בעלמא הוא הלכך בצנעה מותר הוא שאפילו מלאכה במקום שיש פרקמטיא בדבר האבד מותר כמו שאמרו ז"ל משקין בית השלחין במועד וכו' ואמר ר' יוסי בר אבין פרקמטיא כדבר האבד מותר ושוב אמרו חכמים רבינא הוה מסיק זוזי לבני אקרא דשנוותא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה מהו למיזל עלייהו האידנא אמר ליה כיון דכל יומא לא משכחת להו והאידנא משכחת להו כפרקמטיא האבד דמי ושפיר דמי. ואי קשיא לך הא דרבינא דהוה ליה עיסקא דהוה מזדבן בשיתא אלפי שהיה בתר ריגלא וזבינא בתליסר אלפי התם מדות חסידות עבד ובעל היראים זצ"ל פי' להא דפרקמטיא כל שהוא אסור היינו להוליך בשוק דאיכא טירחא אבל בביתו דליכא טירחא נראה דמותר. ירושלמי הדא שיירתא שרי מיזבן מינה במועדא. כתב רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל על הלואת שמלוין [במועד] שמעתי מרבינו תם זצ"ל כי יש מחמירין אבל הוא לא נראה לו לאסור משום פרקמטיא אלא משא ומתן של דבר סחורה אבל להלוות ברבית לא הוי פרקמטיא ואותם דבני אקרא דשנוותא דקאמרינן (רבא) [רבינא] הוה מסיק בהו זוזי אמר ליה לרב אשי מהו למיזל עלייהו האידנא אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו ובשאר יומי לא משכחת להו כדבר האבד דמי ושרי לפי דבריו יש לומר כי מדבר סחורה שמכר להם היו חייבין לו אותן המעות אי נמי מטלטלין היה בא לגבות מהן בשביל מעותיו והיינו פרקמטיא האבד ואחרי כתבי זה מצאתי בשם רבינו תם זצ"ל כי אותה לא היתה הלואה אלא כעין פרקמטיא שהיה נותן להם מעות על היין כדי להרויח שהיו נותנין לו יותר כדאמרינן בפ' איזהו נשך רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכי ליה טפי תרי כופייתא אתא לקמיה (דרבא) [דרב אשי] אמר ליה מי שרי אמר ליה אחולי הוא דקא מחולי גבך והיינו ההוא עובדא גופיה דפרק משקין אבל הלואה דאינה כעין פרקמטיא שרי וכן מוכח הלשון דקאמר כפרקמטיא האבד דמי ולא אמר כדבר האבד דמי שהרי שם האיסור הוא צריך להזכיר דאין כאן איסור מטעם מלאכה אלא מטעם פרקמטיא והא דנקיט דהוי מסיק בהו זוזי לא קשה מידי דמשמע דבהלואה מיירי ולא בפרקמטיא ולהשתכר כי אז אם היו רוצים לא היו פורעים לו אלא מעות שהרי כך היו דרכם שהיה מלוה להם מעות לפני הבציר ובבציר היו פורעין לו יין תחת מעותיו והיו נותנין תרתי כופייתא יותר ומילתא בעלמא הוא דעבדי גביה כדאמרינן התם ומחליה גביה כי לא היו אומרין בשכר ששהו מעותיו אצלן והוא היה לוקח היין תחת מעותיו כדי למכרו ולהשתכר בו והיינו ממש כפרקמטיא ואם היו רוצים לא היו פורעין לו אלא מעותיו גם הוא לא היה יכול לשאול מהן אלא מעותיו אם אינן רוצים ליתן לו יין ולהכי נקט דמסיק בהן זוזי ומאחר שהוא היה מתיר ורוב בני אדם נוהגין היתר בדבר אע"פ שהדבר נוטה קצת לאיסור אין בידי לאסור להם והמחמיר תבא עליו ברכה. והמחמיר לחשוב הלוואת ברבית כפרקמטיא נראה שאין לו להתיר בשביל שלא יוכל למצוא להשתכר אחר המועד כמו שמוצא עתה כיון שאין ההפסד בא לו בגוף הממון וכן ראיתי בתשובות רבינו תם זצ"ל על פרקמטיא המזדמנת במועד קרובה לשכר ורחוקה להפסד ואם לא יקננה במועד לא ימצאנה אחר המועד אפ"ה אסור ודבר האבוד מפורש יפה כגון זרעים (ששתלן) [שלא שתו] וכלהו הנך דמשקין אבל מה שלא בא לידו אינו דבר האבד כך פי' בתשובתו ולפי דבריו הוא הדין הלואה דדמיא ליה וכך שמעתי במקום שמצוי בכמה פעמים אחר המועד להלוות ביוקר כמו במועד ויותר וראיה לדבריו לא כתב בתשובתו אלא שלא מצינו דבר האבד כי אם דומיא דזרעים (ששתלן) [שלא שתו]. ופרקמטיא דרבינא דהוה מזדבן בשיתא אלפי דינרי ושהיה ואזדבן בתריסר אלפי אין בידי להביא ראיה לאסור גם כי נראה שבמועד היה נמכר יותר ביוקר מן ההרגלות שאם לא כן מה החידוש בא התלמוד להשמיענו דשהייא פשיטא שהיה צריך להשהותו כי יש לומר דאדרבה משם נלמוד היתר שבא להשמיענו שאע"פ שהיה מותר היה מחמיר על עצמו דומיא דההוא דשבת שמנע הגוי מכיבוי הדליקה אע"פ שלא היה צריך ונעשה נס וירדו גשמים ודומיא דההוא דעבד בשוגג כבית שמאי ואשכח ארנקא בפרק אלו דברים בברכות.