וכן כתב הר"ר זרחיה זצ"ל בספר המאור ואמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו מותר כר' שמעון כתב הרב האלפסי זצ"ל דלא קא יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו כרב מדבריו אתה למד שכל מה שנמצא כתוב בספרי הגמרא שלנו במשהו אינו מעיקר הגמרא אלא תלויה היה מפרושי הראשונים והפכוה הסופרים בספרים ועיקר הגירסא היא כמו שכתבנו בנוסחאות מדוקדקות וישנות וחכמי צרפת וחכמי נרבונא עמודי עולם זצ"ל פירשוה למילתיה דרבא כולה כר' יוחנן וכן נראה משמעתא דפרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים וכו' שמעת מינה דרבא כר' יוחנן סבירא ליה מין במינו בנותן טעם ואין חילוק בין במימרא דרבא בין במימריה דר' יוחנן דהיא היא בעיניה אלא דפסק הלכתא כוותיה.
שבלי הלקט · סימן רי״ז, ה׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.