שבלי הלקט · סימן ר״ו, ג׳

ואחי ר' בנימין נר"ו פי' הטעם מה שלא נהגנו לברך זמן שהרי הבדיקה אינה עיקר המצוה ומן התורה בביטול לבד דיי לו דכתיב תשביתו שאור מבתיכם ומתרגמינן תבטלון וכמו ששנינו הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו הא למדת שהביטול עיקר המצוה אלא שהצריכוהו חכמים לבדוק גזירה שמא ימצא ברשותו לאחר הביטול גלוסקא יפיפיה ודעתו עלי' וניחא ליה שתהא ברשותו כדי שיזכה בה לאחר הפסח ונמצא עובר עלי' בבל יראה ובל ימצא ועל כן חייבו חכמים לבדוק ולחפש אחריו אם כן כיון שאין הבדיקה לבד עיקר המצוה אלא הרי הוא עדיין תלוי' בביטול שאם בדק ולא ביטל את הסמוי מן העין הרי הוא עובר בבל ימצא על הסמוי אלא אם כן חבוי שלשה טפחים א"כ אין לברך שהחיינו על הבדיקה והבטול אינו טעון ברכה כלל שהרי שנינו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יום טוב ועיקר הברכה שאנו מברכין על ביעור חמץ אינה אלא על הבדיקה ולשון ביעור כמו בערתי הקודש מן הבית והוא לשון פינוי שמפנה אותו מבית אף כאן שמפנה אותו להוציאו ואל תתמה על מה שמברכין בה וצונו שהרי נר חנוכה וימים טובים של גליות וכמה מצות מדבריהן מברכין עליהן על שם לא תסור מן הדבר אי נמי שאל אביך ויגדך. עוד כתב בעל הדברות שאם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כדאמרינן גבי שחיטה שאינו מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות. נראה בעיני שכל זמן שלא אמר כל חמירא בודק כל הבתים שיש לו לבדוק ואינו צריך לברך פעם שנייה אבל אם אמר כל חמירא גילה בדעתו שאין סומך עוד על הברכה של בדיקה ראשונה וצריך לברך או שמא יש לומר כיון שהביטול צורך לבדיקה הוא לא חשיבא הפסקה ואין צריך לחזור ולברך. כתב רבינו סעדיה זצ"ל מי שבירך על ביעור חמץ אין לו להפסיק ולשוח עד שיבטל ואם שח בין ברכה לביטול חוזר ומברך וכן כתב רבינו האיי גאון זצ"ל ירושה לנו מאבותינו שלא ישיח עד שיגמור כדי שלא ישיח דעתו כי כשהוא נמנע מן השיחה לבו מוכן למעשה. ומי שלא עשה כן לא יצא ידי חובתו וכן עמא דבר.