תנן התם אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ואוקימנא בגמרא דהאי אור אורתא הוא דהיינו לילי ארבעה עשר ואע"פ שעד ארבע שעות למחר ביום ארבעה עשר מותרין באכילת חמץ ואפילו הכי קדמינן ובדקינן מאורתא לפי שבערב בני אדם מצויין בבתיהם ואם תאמר א"כ יבדוק בשחרית שהרי בני אדם מצויין בשחרית בבתיהן הא לך טעם אחר לפי שאור הנר יפה לבדיקה שהרי אי אפשר לבדוק בחורין ובסדקין אלא על ידי נר ואור הנר עיקרו בלילה אבל ביום אור הנר כהה מפני אורו של יום ואפי' במקום חושך. וצריך הבודק לברך קודם בדיקה דקיימא לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ. וזמן אינו מנהגינו לברך אמנם בעל הדברות כתב איכא מאן דבריך זמן פי' שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי. ואיכא דלא בריך דהא לא קבע ליה זמן דהא מפרש ויוצא בשיירה שדעתו לחזור ואפילו מראש השנה צריך לבער. ומי שלא בדק אור ארבעה עשר יבדוק שחרית ובתוך המועד ולאחר מועד. ומאן דבריך סבר מידי דהוי אפדיון הבן דמברך זמן כל יומא בתר שלשים יום ומסתברא דרשות הוא ומנהגא דילן לברך.
שבלי הלקט · סימן ר״ו, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.