וכן השיב ר' יוסף הגדול זצ"ל ואם תאמר הרי קידוש והבדלה וברכת המזון שבית הבליעה פנוי א"כ למה אנו אומרים סברי מורי שלא לחלוק בברכת היין כי לא תיקנו הדבר מתחלה אלא בברכת היין שבתוך הסעודה וטעמא כדאמרינן ואחר כך נהגו לאמור בכל ברכת היין כדי שלא לחלוק. זה הכלל אין מרשין אלא על הפת ואין מסבירין אלא על היין מה טעם לחם שהוא רשות שאם רוצה שלא לאכול לחם אפי' בשבת הרשות בידו לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולן דעתן. אבל בברכת המזון וקידוש והבדלה שהן חובה אין צריך לומר רשות אלא סברי מרנן או סברי מורי או רבותי כלומר תנו דעתכם על הברכה כדי לצאת בה ידי חובתכם והן עונין לחיים וכן יין שבתוך הסעודה אין צריך ליטול רשות שהרי מכוין שיש להם לאכול אי אפשר בלא שתייה ולפיכך צריך לומר סברי שהיין גורם דברים הרבה שאינם הגונים שמביא לידי שטות שכרות ושממון (וקרא) דכתיב ויין ישמח לבב אנוש ישמח כתיב לשון שממה זכה משמחו לא זכה משממו על כן הוא אומר סברי ומפני הפחד הוא אומר כך והן עונין לחיים כלומר רצונינו וסברתנו לשתות יין לחיים וכדי שלא יבא קילקול לזה המקדים לשתות לפני כולם לפיכך הוא מזמנם שמאחר שרצון כולן לשתות בסעודה לא יבא אחד מהם לידי קלקול שזכות הרבים רב וגדול הוא וכולם ישתו לשמחה ולחיים.
שבלי הלקט · סימן ק״מ, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.