כתב בעל היראים ז"ל אם עשה אדם דבר היתר בסיס לדבר איסור על דעת להיות האיסור שם עליו כל השבת. אפי' אם נפל האיסור מעל ההיתר אסור לטלטל את ההיתר כדתנן בפ' הנוטל נוטל האבן שעל פי החביות מטה על צדה והיא נופלת. ותנן מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלת ואמר רב חייא בר אשי לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לצורך עצמו אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו אבל אם עשאו בסיס לדבר האיסור על דעת לנער את האיסור בשבת מנערו ומותר כדתנן בפרק במה טומנין. טומנין בגזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד יעשה. נוטל את הכסות והן נופלות משום דעל דעת לנערו הניחן שם ורבינו ישעיה זצ"ל פסק כמאן דאמר לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה כסוי חבית ומותר לטלטל האבן בידו וכן נמי יכול לטלטל האבנים לסגור בהן הדלתות כיון שנעל בהן בחול וכל שכן אם ייחדן והזמינן לכך.
שבלי הלקט · סימן ק״כ, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.