שבלי הלקט · סימן ק״ז, ז׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ולצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גוואנטי מפני הצינה אע"פ שיש למצוא צד היתר שהרי הן כעין מלבוש לידים. חוכך אני בהן להחמיר לפי שאין אדם יכול למשמש בידיו יפה ולעשות מה שצריך לו ופעמים שצריך למשמש בבשרו מפני כינה שעוקצתו אי נמי לחכך בבשרו וצריך להוציאם מידיו ושמא ישכח ויוציאם ד' אמות ברשות הרבים אך אם תפרן מערב שבת בבתי זרועיו של מלבושו או קשרן קשר של קיימא יפה דליכא למיחש דלמא משתלפי שרי. וכובע של לבד שקורין פלטרו או של קשין וכנפי טווסין לפי פי' רבינו שלמה ורבינו גרשם ז"ל מותר לצאת בו אך שיהא מהודק וקשור בטוב שלא יפילנו הרוח כדאמרינן ההיא סיינא שרי והתניא סיינא אסור לא קשיא הא דמהדק הא דלא מהדק ופירש"י דמהדק להיתר שהוא קשור ומהודק בראש היטב שלא יפילנו הרוח ורבינו חננאל ז"ל פי' סיינא כובע שמשימין בני אדם בראשיהן יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח הן חסר הן יתר ואנו ראינוהו פעמים רבות ועושין אותו להאהיל על הפנים שלא יכם השמש וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף בבגד הוא חשיב כאהל ואסור. ובפרק בתרא דעירובין פירש סיינא כובע שעל ראש האדם שיש לו כנפים יוצאות כגון שפתים פשוטות גוננות על הפנים מפני השמש אם מהודק אפי' יש בו טפח שרי ואי לא אסור. ויש דמפרשין הא דמהדק הא דקתני מותר בכובע דמהדק בכל צדי הראש שהוא עשוי להוליכן כעין זה שקורין אלמוצא והא דקתני אסור בדלא מיהדק על ארבעת צדי הראש ושפתותיו בולטין מן הראש ולחוץ טפח דהשתא הוי אוהל ואסור אבל אינו רחב טפח מותר שאין זה דומה לאהל.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.