וגאון אחר ז"ל כתב מה שמוליכין רצועות הנקראין איילירי באבנט כדי לקשור האנפיליאות או בתי שוקיים למותחן ופעמים שהולכין יחף כגון ביום הכפורים אי נמי בקיץ מרוב החום נראה שאין איסור בדבר ולא משאוי הוא דהא אמרינן פרק תולין מתעטף אדם בכילה וכסכסיה פי' רצועות התלויין בה ויוצא בה לרשות הרבים ואינו חושש. ואקשינן מאי שנא מטלית שאינה מצוייצת כהלכתא שאם יוצא בה בשבת חייב חטאת ומשני ציצית לגבי טלית חשיבה ולא בטלה הכא כילה מבטל לה הוא הדין מצינן למימר הכא דבטילי אגב האבנט מיהו אם הן מוזהבות או שהן של משי איידי דחשיבי לא בטלי דומיא דציצית דחשיב ולא בטיל. אמנם רבינו ישעיה זצ"ל כתב אלו הפתילין שהן תלויין באבנט של המכנסיים וקושר בהן בתי שוקיים אם אינו לובש בתי שוקיים אותן הפתילין משאוי הם להוליכן בשבת ולא דמי לכסכיסי כילה שכסכיסי כילה הן משמשין את הכילה ומתוך כך הן בטלין אצלה אבל הפתילין אינם תשמיש האבנט אלא בפני עצמן הן לקשור בתי שוקיים בהן וכיון שאין לו בתי שוקיים משאוי הן ואסורין. עד הנה דברי הרב זצ"ל.
שבלי הלקט · סימן ק״ז, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.