ברם צריך שפחה מי מיחייבא למינקט יומי דבעלה נדה אי לא כיון דכל מצוות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ומיחייבא למינקט או דילמא כיון דלא אית מצוה השווה בכל הוא לא מיחייבא ת"ש דתניא בנות ישראל אין לי אלא בנות ישראל בגיורת ושפחה ושאינה משוחררת מניין תלמוד לומר אשה מכל מקום וכן הילכתא אי נמי נדה אסיר לה למיכל על פתורא דגברה כדתנן כיוצא בו לא יאבל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה אמר רב יצחק בר חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת כום והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו ואמר רבא הצעת המטה בפניו אסור שלא בפניו מותר שמואל כי משקייא ליה דביתהו ביומי נדתה משנייא ויהבא ליה בשמאלה אביי מנחא ליה כסא אפומא דכובא רבא מנחא ליה על בי סדייא רב פפא מנחא ליה אשרשיפא ואילו אתתא מהימנא היא לנפשה דקביעלה זימנא דחזייא ואמרה לא חזאי אי נמי כזה ראיתי ואיבדתיו מהימנא דתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואיבדתיו ואמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל מניין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה והיכא דהוחזקה נדה בשכנותיה היכי דמי כגון דהוה לבישה הנך מאני דלבישה בנדתה ואמרה טהורה אני לא מהימנא דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ותנן נמי משמשתו נדה ואוקימנא כדרב יהודה למימרא דלא מהימנא:
שאילתות דרב אחאי גאון · סימן צ״ו, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sheiltot d'Rav Achai Gaon; Vilna, 1861
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שאילתות דרב אחאי גאון, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.