באשאילתא דאילו מאן דמיתליד ליה בוכרא בעניה מיחייב לאקדושיה קמי שמיא דכתיב קדש לי כל בכור וגו' בזמן שבית המקדש קיים כי תם הוא ?חלבו ודמו קריב לגבי מזבח דכתיב אך בכור שור או בכור כשב וגו' ובשרו היה נאכל לכהנים שנאמר ובשרם יהיה לך ואם בעל מום הוא נאכל לכהנים במומו שנאמר ובשרם יהיה לך וגו' אחד תם ואחד בעל מום בזמן שבית המקדש קיים רועה עד שיפול בו מום ונאכל לכהנים במומו ואסיר למישדא מומא בקדשים עד שיפול ביה ממילא שנאמר כל מום לא יהיה בו והאי קרא אי דלא ליקרב דאית ביה מומא הוא דאתא לכתוב כל אשר בו מום לא תקריבו ולשתוק אלא מאי כל מום לא יהיה בו דאפי' גרמא ליה נמי אסיר דתני' כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מניין שלא יגרום לו על ידי אחרים שלא יניח בצק או דבילה על ראש אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ויחתוך אזנו ת"ל כל מום לא יהיה בו אחד מום ואחד כל מום ואע"ג דמיתליד ביה מומא לית רשותא ליה למשחטיה עד דמחוי ליה לחכם ואי דעבר ושחט לא חזינא ליה למומיה לאחר שחיטה אלא אסרינן ליה כדתנן השוחט את הבכור ומראה את מומו רבי יהודה מתיר ור' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בדוקין שבעין דכולי עלמא לא פליגי דאסור משום דמשתנין כי פליגי במומין שבגוף מר סבר גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין ומר סבר לא גזרינן ואע"פ דקיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה בהא הלכה כר"מ דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו ואפי' מומחה דאית ליה בוכרא ואית ביה מומא לא חזי הוא לנפשיה אלא צריך לאחוייה לאחרים דתניא כל הבכורות כולן אדם רואה חוץ מבכור עצמו:
שאילתות דרב אחאי גאון · סימן מ״ד, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sheiltot d'Rav Achai Gaon; Vilna, 1861
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שאילתות דרב אחאי גאון, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.