ברם צריך למימר אילו היכא דקא יהיב לה תרומה לכהנת ואמר לה איקדשי לי בגוה אי נמי לכהן וא"ל מיקדשא לי ברתך מי הוו קידושי אי לא מי אמרינן כיון דממונא דכהן הוא ולאו ממונא דידיה הוא לא הוו קידושי או דילמא כיון דאית ליה טובת הנאה בגוה דאי בעי למר יהיב לה ואי בעי למר יהיב לה כממונא דידיה הוא והוו קידושי ת"ש דתנן קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו בעל כרחו קונם כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים וקשיא לן יטלו בעל כרחו דלאו ממונא דידיה הוא ולא מצי אסר לה עלייהו אלמא טובת הנאה אינה ממון וקא תני כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים אבל אינהו אפילו בעל כרחו נמי לא שקלי אלמא טובת הנאה ממון והו"ל ממון דידיה ומצי אסר לה עלייהו אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' והא ר' יוסי בר' יהודה דתניא הגונב טבלו של חבירו משלם דמי כולו דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו רבא אמר לעולם טובת הנאה ממון רישא היינו טעמא יטלו בעל כרחו כיון דקא אסר לה אכולהו כהנים קא משוי לה עפרא בעלמא ולישווייה עפרא לא קניא ליה
שאילתות דרב אחאי גאון · סימן קל״ב, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sheiltot d'Rav Achai Gaon; Vilna, 1861
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שאילתות דרב אחאי גאון, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.