ספר יראים · סימן נ״ב, ז׳

ראיתי בהלכות גדולות של רי"ה ז"ל. ואסור למילש אלא במים דביתו מ"ט כמה דלא בייתי חיימי ומחמעי להו לעיסה, דאמר רב יהודא (מ"ב א') אשה לא תלוש אלא במים שֶלָנוּ הלילה ולא בחמה ולא בחמים ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המולייר ולא תגביה ידיה מן הפת עד שתגמור. וכתב רי"ה ז"ל דהיכא דעברה ולשה בהמה דאסור למיכל מההוא לחמא דאיבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא שרי רב אשי אסר והלכתא כרב אשי. ואכולהו קאי ואפילו אמים שלנו כיון דעברה, פי' הזידה ולשה, אבל היכא דאישתלי לא מיתסר ולכתחלה לשין בהן היכא דלא אפשר, כדאמרי' בשלהי פרק כל שעה. דרש רב מתנא בפפוניא, אין לשין אלא במים שלנו. למחר אייתי כולי עלמא חצבייהו לגביה ולא מצינו שהתענו מלאכול פירש"י טעם מים שלנו, לפי שהחמה מהלכת ביומי ניסן שהוא עדין מימות הגשמים בשיפולי רקיע ומעיינות רותחות, ולפי טעמו השואבין בבקר ומשהין עד הערב מותר. ומההיא דפפוניא אין ראיה מעתה, אך נראה לי הטעם לפי שהחמה מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין מימות הגשמים [תחת] בלילה תחת הרקיע דחכמי אומות העולם אומרים בפ' מי שהיה טמא (פסחים צ"ד ב') ואמר ר' נראין דבריהן, הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר. ולפי זה הטעם שאבו בתחלת הלילה מותרות מיד, ולפי טעם זה אסור לאחר שאיבתן לאחר התחלת הלילה: