ספר יראים · סימן כ״ו, ג׳

ומנין לנו טבילה לנדה ראיתי בה"ג משום דאקשה רחמנא לזבה (דכתיב) כל ימי זוב טומאתה כימי נדת טומאתה תהיה טמאה היא. ולזבה מנין לר' שמעון למדנו בסוף נדה (ס"ז ב') מן המקרא דתניא ואחר תטהר אחר מעשה תטהר, פי' אחר טבילה, מאחר שהמעשה סתום יש לנו להעמיד (בדבר) שראינו שתלה הכתוב הטהרה במקום אחר והיינו טבילה. לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון לא למדנו דדרשי ואחר תטהר אחד אחד לכולם, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ואי משום דאיתקש זבח לזב הכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה ובזב כתיב ורחץ בשרו "במים חיים וטהר, אם כן היה לנו להצריך מים חיים לזבה כמו כן ותניא בתוספתא דמסכת זבין (פ"ג) הזב טעון ביאת מים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים. ונראה שהטבילה לרבנן נפקי להו מדאמרינן בסוף מס' ע"ז (ע"ה ב') אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן וזבה ילפה מנדה דהא איתקש לה דכתיב כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה. ולעולם אינה יוצאה מחוב ברת עד שתטבול כדאמרינן בשבת בבמת אשה יוצאה (ס"ד ב') והדוה בנדתה תהיה תהא בנדתה עד שתבא במים. וכשהיא טובלת עריכה שתכניס בל גופה במים ביחד שלא תכניס מקצתה ואחר כן תצא ותכניס מקצת האחר, דילפינן טבילה זאת מטבילה האמורה בפ' אמור אל הכהנים אצל קדשים דכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים מה ביאת שמשו כלו כאחת אף ביאתו במים בלו כאחת, ועוד ראיה שלא תטבול לחצאין מדתניא (בעירובין ד' ב') כל בשרו במים, מים שכל גופו ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה פי' עולה בבת אחת. וראיה זאת יש לדחות דאיכא למימר פי' שבל גופו עולה שיעורא בעינא שיהא ראוי להכניס בהן כל גופו בבת אחת ואם הכנים אבר אבר שפיר דמי אחרי דאיתי לשעורין . וצריכה שתטבול במים שבאו ונקוו בידי שמים ולא במים שאובין דתניא בת"כ בפ' שמיני יכול מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל אך מעין ובור מקוה מים, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפישת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפישת ידי אדם ונוציא המניח כלים וקנקנים בראש הגג וספינה וחברם בראש הגג שהוא מחובר ונתמלאו מים ת"ל ובור, פי' מאחר שהם כלי חרש לא חשיבו ומבטלה תורת כלי מהם אע"פ שחקקם ולבסוף קבעם ולא דמו לצינור שחקקו ולבסוף קבעו שפוסל את המקוה דההוא של עץ והשיב ולא מבטיל.