ספר יראים · סימן כ״ו, ב׳

וכך הוא המשפט נדה וזבה מן התורה, כשהיא רואת בתחלת אפילו בראיה אחת היא נדת וטמאה שבעת בין שופעת כל שבעה בין פוסקת מיד דכתיב דם יתית זובה בבשרה שבעת ימים תהי' בנדתה. אם פוסקת לערב שביעי טובלת וטהרה לבעלה ולא הטעינה הכתוב ספירת ואחר אלו הימים נכנסים אחד עשר ימים שכך דינן ראית פעם אחת הן רב הן מעט ופסקה לערב מונה למחרתו נקי וטהרה, ראתה שני ימים ופסקה לערב סופרת למחרתו נקי וטהורה; ראתה ג' ימים נעשית זבה גדולה וטעונה ספירת ז' נקיים ועליה נאמר וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ואחרי ספירת ז' נקיים חוזרת לפתחה להיות נדה וטמאה שבעה הן בראיה אחת הן בראיות ז' ימים. ואלו הדינים מפורשים בסוף מסכת נדה לר' אליעזר בן עזריה הלכה למשה מסיני לר' עקיבא קראי ומפרש להו התם, ויען שהברייתא ארובה ומדרש המקרא לא כתבתיה. והכי תניא יכול הרואה ג' ימים בתחלה תהא זבה וכו', ואפילו לא יצא הדם לחוץ אלא שנעקר מן המקור ובא לפרוזדור טמאה להיות נדה בימי נדה וזבה בימי זבה כדתנן ביוצא דופן (נדה מ' א') כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, פי' בעוד הדם בבשרה טמא. ותנן (שם) מטמאות כבעין החרדל ובפחות מכאן. והזבה בכרת כנדה שנאמר כל ימי זוב טומאתה כימי נדת טומאתה יהיה לה. ולאחר פסיקתה לנדות או ספירת ז' לזבה צריכה שתטבול .