ספר יראים · סימן רנ״ג, ג׳

ותנן בכיצד מברכין (מ"ד א') אכל ענבים ורמונים מברך עליהם ג' ברכות דברי ר"ג וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ר"ע אומר אפי' אכל שלוק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות והלכה כרבנן. ואע"ג דכתיב בענין גפן ותאנה ורמון אמרינן בגמרא ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין. ושיעור חיוב ברכה כדתנן בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ה א') עד כמה מזמנין ר"מ אומר עד כזית ור"י אומר עד כביצה וקיי"ל כר' מאיר דאמר ר' יוחנן (מ"ח א') להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. וטעמא דר"מ (מ"ט ב') דכתיב ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ר' יהודה סבר ואכלת ושבעת בכביצה ותרווייהו סבירי להו שביעה דקרא שביעת גרון דאורייתא ודקראי דוקא נינהו והאוכל כזית וכביצה מוציא אחרים ידי חובתן שאכלו שביעת כרס. וראיה מדאמרינן פ"ג שאכלו (מ"ח א') ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי לא הוה להו לברוכי ברכת המזון לסוף אתא שמעון בן שטח ובריך להו ואמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן מכלל דאם אכל כזית דגן שפיר דמי וינאי ואשתו שביעת כרם אכלו. ואמר ר' חנינא בר יהודה משמיה דרבא הלכתא אכל עלה של ירק ושתה כוס של יין מצטרף ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן אלמא כזית דאורייתא. למדנו גם כדברי ר"מ קיי"ל. ובהלכות גדולות של רב יהודאי כתוב כזית וכביצה מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו. וכך שמעתי מרבינו יעקב ז"ל. וראייתו. מדאמרינן התם (כ' ב') ואכלת ושבעת והן מדקדקין עד כזית וכביצה. ואמרינן נמי בכיצד מברכין (מ"ב א') רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך ברכה דאורייתא אמר עדיין כפיננא. אלמא שביעת כרם בעינן. וכך כתב רב יהודאי גאון בהלכותיו האי מאן דלא אכל (אלא) שביעת גרון לא אתי ומפיק שביעת כרס [גרון] דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. וכתוב בהן ומר הונא הוה פליג ואמר דאורייתא שביעת גרון ומר הונא לא ידענו מאי קאמר. ואני אומר שביעת גרון דאורייתא וראייתם אינה ראייה. והן מדקדקין פי' דורשין ומדקדקין. ודרב הונא דאכיל תליסר תליסר רפתי ולא בריך לחמניות היו פי' פת הבאה בכיסנין פי' אינו ראוי לה שביעה ועושה באותו ענין שאינו נקרא לחם והיינו דאמר עדיין כפיננא פי' דין הוא ונראה שלא יקרא לחם שהרי אני אכלתי הרבה ועדיין אני רעב ובלחם כתיב ואכלת ושבעת ואני שביעת גרון לא מצאתי בהם ואף לא בריך אתי שפיר פי' לא בריך ברכת המזון. ואחרים דכזית מדאורייתא הא דאמרינן במי שמתו (כ' ב') דאכיל שיעורא דרבנן זהו פחות מכזית וההיא דתניא בסוכר. פ"ב (כ"ו ב') וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה חוץ לסוכה ואכלו ולא ברך אחריו. וביומא פ' יוה"כ (ע"ט ב') דהאי אוכל לחם הוא ההוא צריכין לפרש ולא ברך ברכה דאורייתא פי' לא רצה לפטור המחוייבים ובריך ברכה דאורייתא כגון שאכלו בכביצה וסבירא ליה כר"י דאמר בכביצה דאורייתא. מיהו כר"מ קיי"ל כאשר פירשתי למעלה. ואחרי דקיי"ל כר"מ דאמר כזית דאורייתא דפסיק רבא הלכתא א"כ קיימא ושבעת זו שתיה ולא מחייב דאורייתא אלא א"כ ישתה אם הוא צריך לשתיה אבל אם אינו צריך לשתיה לא אמרינן שישתה שלא לתיאבון. הלכך האוכל עם אחרים שאכלו ושתו הוא ואוכל וצריך לשתיה ואם לא שתה לא יכול למפטר אחרים שאכלו ושתו ידי חובתן דאיהו מחייב מדרבנן ואינהו מדאורייתא ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא.