פסקי חלה · סימן ג׳, א׳

אבאר דין המערב שאור שלא הורמה חלתו בתוך עיסה [שהורמה חלתה, וכן דין המערב שאור שהורמה חלתו בתוך עיסה] שלא הורמה חלתה. ואבאר עם זה דין הקמחים שהאשה מערבת עם העיסה בשעת עריסה ולאחר שהורמה חלתה. שנינו בפרק שלישי (מ"ח): הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל, פירוש מעיסה שלא הורמה חלתה שהיה בה כשיעור ונטל ממנה שאור עד שלא הרים חלתה [של] העיסה, שנמצא השאור הזה חייב בחלה, ולפיכך צריך להפריש עליו ממקום אחר חייב בחלה. ומסתברא בשנאבד או נאכל מותר אותה עיסה עד שלא הפריש ממנה חלתה, שאם אין אתה אומר כן למה לי פרנסה ממקום אחר יוציא ממותר עיסה זו, ואפילו הרים ממנה ולא הקיף בדיעבד יצא ונתקן גם השאור הזה. ואפילו לא הִשְׁעִיר על הכל, דהיינו אחד מעשרים וארבעה לבעל הבית או ארבעים ושמונה לנחתום אפילו הכי נתקן שאור, שאין השיעורין מעכבין בדיעבד, ושמא יש לומר דכל שלא הפריש אחד מעשרים וארבעה כנגד השאור שעדיין צריך להפריש עליו ממקום אחר. ופירוש לפי חשבון, שאם יש בשאור כקב יפריש מעיסה אחרת חייבת אחד מעשרים וארבעה כנגד הקב הזה אם של בעל הבית הוא, או אחד מארבעים ושמונה אם הוא של נחתום, ואם אין לו פרנסה ממקום אחר יטול מכל עיסה זו הפטורה אחד מעשרים וארבעה. ואם נפשך לומר והיאך אפשר להרים על זה מעיסה החייבת, והלא השאור הזה בטל במיעוטו בתוך העיסה דבר תורה, ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור. יש לומר דאתיא כמאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא והלכך אין השאור הזה בטל בעיסה, ולמאן דאמר לאו דאורייתא הוא כשיש בה השאור כזית בכדי אכילת פרס.