פסקי חלה · סימן ג׳, ב׳

ובתוספתא (פ"ב הל' ב') קתני דמביא קמח ממקום אחר ומצרפו לחמשת רבעים לחייב עליו לפי חשבון , ואם תאמר אם כן היאך מצטרף הרי העיסה שהורמה חלתה מפסיק, הא לית[א] (הלכתא), שהרי שנינו בפרק רביעי (מ"ג) דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייב בחלה. ומסתברא שאפילו נתנה לתוך עיסה של אורז כן [הוא], לפי שלא אמרו קב אורז או קב תרומה באמצע אין מצטרפין אלא בשכל אחד עומד לעצמו אבל במעורב לא, די לא בשל מה ששנינו (פ"ג, מ"ה) העושה עיסה עם הנכרי בשותפות אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה, הא יש בה כשיעור חייבת, היאך יטול ממנה חלה והלא חלקו של גוי באמצע וקב הגוי באמצע מפסיק. כדאיתא בירושלמי (פ"ג, ה"ד), דגרסינן התם רבי בון בר רבי חייא בעא קומי רבי זירא ואפילו בשיש בשל ישראל כשיעור יעשה כקב מכאן וקב מכאן וקב הגוי באמצע, אמר ליה ר' זעירא ואינו מעורב על ידי גידים, כלומר בתמיהא דכיון שהוא מעורב שגידים (כלומר) מעורבין זה לזה הכל כאחד ואינו כקב הגוי באמצע, ומה ששנינו (פ"ג, מ"י) הנוטל שאור מעיסת חיטין ונותן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, חייבת ונוטל ממנה חלה אחת על הכל, או אם יש לו פרנסה חייבת ממקום אחר מוציא לפי חשבון קאמר. ומה שלא פירש שם כן לפי שסמך על מה ששנה במשנה זו שקדמה לה. במה דברים אמורים בחלת הארץ אבל בחלת חוצה לארץ שאין אנו נוהגין ליטול אחד מעשרים וארבעה אלא כל שהוא, אינו צריך להביא פרנסה ממקום אחר ולא ליטול חלה על הכל, אלא נוטל ממנה חלת האור כל שהוא.