פסקי חלה · סימן ב׳, ד׳

והא דתניא (גיטין מז, א. חולין קלה, ב) ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה [דברי רבי], רבן שמעון בן גמליאל אומר של ישראל חייב ושל גוי פטור, ועד כאן לא פליגי אלא דמר סבר יש (לו) ברירה ומר סבר אין ברירה אבל דשותפות ואפילו דגוי חייבת וכדאמרינן התם, בפרק ראשית הגז מפרקינן לה לבר מהלכתא. וראיתי לרב ר' משה ז"ל שפסקה בראשון של הלכות תרומות (ה"כ) ולא ידעתי למה, אלא שנראה מדבריו שהוא סבור ובכל מה שאמר ולא אפילו בראשית הגז בשל שותפות אלא לפטור ראשית הגז בחוצה לארץ בלבד, שכן כתב בפרק עשירי (מהל' בכורים ה"א) ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ועוד כתב שם (ה"ד) השותפין חייבין בראשית הגז והוא שיהא בחלק כל אחד מהם כשיעור, אבל חמש צאן של שני שותפין בלבד פטורין, ובמתנות כתב בפרק תשיעי (ה"ז) בהמת השותפין חייבת שנאמר (דברים יח, ג) מאת זובחי הזבח, ועוד כתב שם (ה"א) ומצוה [זו] נוהגת תמיד בין (שלא) בפני הבית ובין [שלא] בפני הבית ובכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ עד כאן. ואיני יכול להלום השמועות על פי דרכו. וכן מה ששנינו בשלישי של חלה (מ"ה), העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה, דמשמע הא יש בה כשיעור חייבת, לדברי ר' אלעאי כולן פטורות ואפילו היו של שותפות ישראל כל שכן שהן משותפות עם גוי, ואין נראה לחלק אליבא דר' אלעאי בין יש בחלק אחד כשיעור ובין אין בו כשיעור , דהא תרומה אין לה שיעור ואפילו הכי היה פוטר ר' אלעאי של שותפות ישראל וכל שכן בשותפות עם גוי, וממנה אנו דנין לחלה. ורחוק הוא בעיני לומר שכל המשניות שחייבו עיסת השותפין ואפילו דגוי מדרבנן בלבד אבל דבר תורה פטורה.