ומכל מקום בין לרבן שמעון בן גמליאל (נצרכה) לא בעינן שיהא רובן דגן. ובירושלמי עבדי לה פלוגתא, דגרסינן התם (שם) אמר ר' אילא בין כרבנין דהכא בין כרבנין דתמן עד שיהא רובן דגן וטעמא דגן, רב הונא אמר [טעמה דגן אף על פי שאין רובה דגן, מתנית' פליגי על רב הונא] עירב בה שאר המינין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן, פתר לה במינין אחרים, מתניתין פליגא על ר' אילא אם [יש] בה טעם דגן חייבת בחלה בגין מתניתין הדא דבתרא טבל אוסר כל שהוא (מין) במינו ושלא במינו בנותן טעם, ר' יונה הוה מסמך לר' זעירא שמע קוליה דר' אילא יתיב מתני דר' חייא בשם ר' יוחנן טעמה אף על פי שאין רובה דגן [רבי יוסי בשם רבי יוחנן עד שיהא בה רובה דגן] וטעמיה דגן, אמר מחלפה הוא בידיה סימן הוא לן, ר' יוסי כרב הונא, אלמא מסקנא דשמעתא דבני מערבא כרב הונא דלא בעי רובה דגן אלא טעמה דגן. ור' אילא דהוה מתני משמיה דר' יסה משמיה דר' יוחנן רובה דגן לית[א] דמוחלפת היתה בידו. ועוד דבגמרין אמרינן הכי להדיא בזבחים בדם התערובת (עח, א). דגרסינן התם, גמרא דם שנתערב במים, אמר ר' שמעון בן לקיש הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור, ואמרינן שמע מינה נותן טעם לאו דאורייתא, מתיב רבא העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואע"ג דרובה אורז. והא דקאמר דרב הונא פתר מתניתין דקתני עירב בה שאר מינין עד שיהא רובה דגן וטעמא דגן בשאר מינין. נראה לי פירושו בשאר מינין שאינן חשובין לעשות מהן פת כדוחן כדעת מר עוקבא משמיה דשמואל בעירובין פרק חלון (עירובין פא, א). אי נמי שיש מינין הרבה בעירוביא, ונמי משאר המינין כדעת ר' חייא בר אשי משמיה דרב, דגרסינן התם אמר ר' זירא אמר שמואל מערבין בפת אורז ופת דוחן, אמר מר עוקבא לדידי מפרשא לי מיניה דמר [שמואל בפת אורז מערבין ובפת דוחן אין מערבין, אמר רב חייא בר אשי אמר רב מערבין בפת עדשים, איני והא ההיא דהואי בשני דמר] שמואל ושדיוה לכלבא ולא אכלה, ההוא דשאר מינין הויא, דכתיב (יחזקאל ד, ט) ואתה קח לך חטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמין ונתת אותם בכלי אחד. מכל מקום שמעינן דגן רוב דגן .
פסקי חלה · סימן א׳, י״ח
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פסקי חלה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.