והא דקא מתרץ נמי אליבא דר' אילא מתניתין דקא תני אם יש בה טעם דגן ואמר בגין מתניתין דבתרא טבל אוסר כל שהוא (אי מין) במינו ושלא במינו בנותן טעם. נראה לי דהכי פירושא, אמר לך ר' אילא הא דקא תני רישא אם יש בה טעם דגן חייבת לאו דוקא אלא טעם דגן ורובה דגן, ולא קתני הכי אלא משום [ד]בעינן למתני אחריה משנת הנוטל שאור מעיסה של חטים ונותן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת, ובההיא איצטריך למתני אם יש בה טעם דאתא לאשמועינן שהטבל אף על פי שאוסר במינו בכל שהוא אינו אוסר שלא במינו [אלא] בנותן טעם. ומיהו משמע שלא אמרו אלא עושה עיסה מאורז וחטים לפי שהאורז נגרר אחר החיטים [בלבד] , אבל שאר המינין אין נגררין אחר החטים (בלבד), וכדאמר ר' אילא בשם ריש לקיש בפרק קמא דמכלתין (ה"א) ולפי דברי ר' אילא דתמן אף מה שאמרו כאן פתר לה בשאר מינין, פירושו בשאר מינין כגון אורז עם שאר המינין וכן חטים עם שא המינין חוץ מאורז עד שיהא בה טעם דגן ורובה דגן. והא דקתני אדם יוצא ידי חובתו בפסח ואסיקנא בגמרא ובדמערבאי דאפילו רובה אורז, נראה לי דוקא בשיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס ובשאכל מתערובתה אכילת פרס. ויש מרבותינו שאמרו כל שיש בה טעם דגן ואפילו פחות מכזית מכדי אכילת פרס, והראשון נראה לי עיקר.
פסקי חלה · סימן א׳, י״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פסקי חלה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.