מנחת חינוך · סימן צ״ג, ב׳

והנה הר"מ כתב כאן אבל לאבדו ביד או לדחפו לבור אסור באין עושין עמנו מלחמה וע' כ"מ שהוא מש"ס דע"ז דכ"ו עכו"ם כו' לא מעלין ולא מורידין ומבואר להדיא דהר"מ סובר דיש איסור להורידם בידים ובפ"ד מהלכות רוצח הי"ח כתב אבל העכו"ם שאין בינינו וביניהם מלחמה אין מסבבין עליהם המיתה ואסור להצילם ולא כתב ברישא לשון איסור. לכאורה נראה דאין איסור רק דאין מצוה להורגו. אך באמת כיון דכתב כאן להדיא דאסור ע"כ שם גם כן הפירוש דאין מסבבין היינו דאסור דכאן כתב בהדיא כן. ועיין בב"י יו"ד סי' קנ"ח מביא בשם תוס' ע"ז דאין מורידין היינו שאין מצוה אבל אין כאן איסור ומביא ראיה גם כן מדעת הר"מ פ"ד מהלכות רוצח דלא כתב לשון אסור. ותמהני היאך נעלם מעינו הבדולח דעת הר"מ כאן דמפורש יוצא מפיו דאיסור יש ועט"ז בסי' הנ"ל דחה גם כן ד' הב"י ואי"ה יבואר אח"ז ולא זכר ג"כ מד' הר"מ כאן דסובר דאסור ע"ש. ובש"ך ובנה"כ כתב שם דאם אין מקיימין מצות ב"נ אין איסור ודבריו תמוהים דכאן מעע"ז מיירי עיין ר"מ ומכל מקום איסור יש וצ"ע שנעלם מגדולים אלו ד' הר"מ הנ"ל. והנה בגוף הדין דעת הר"מ כמ"ש דאסור להורידן בידים וב"י מביא בשם תוס' ע"ז דהתורה רבינהו להיתירא אף על פי שעוברים על ז' מצות שנאמר והי' לך למס ועבדוך עכ"ל הנה מלשונם נראה דהיתר יש שלא להרגם אבל אין איסור להרגם ובאמת דעת הר"מ בה' מלכים דכל האומות צריכים לקבל עליהם ז' מצות גם כן חוץ מס ושעבוד ובאם לאו הורגין אותם אך נראה דדעת תוס' כאן כהרמב"ן מובא בלחם משנה לקמן דרק מס ושעבוד צריכים לקבל ולא ז' מצות ע"ש והט"ז מביא בשם תוספות ע"ז דף י' ע"ב ד"ה חד כו' מבואר דאסור להורידם פי' גם דהתו"ס דכ"ו עד"ז וגם מהסוגיא דסנהדרין פא"מ מבואר כן דאיסור יש ודעת הרהמ"ח נראה מלשונו כאן שכתב אין מצוה נראה דאין איסור כאותם השיטות שסוברים כן לא כדעת הר"מ. והנה הר"מ ה' עכו"ם והלכות רוצח כ' דעכו"מ לא מורידין אבל המינים מישראל כו' משמע דבעכו"מ אין חילוק דל"ש בהו מינים ובתוס' ע"ז יו"ד מביאין גמרא ערוכה חולין אע"ג דלענין קרבן אין מין באומות מכל מקום לענין מורידין דין המינים באומות גם כן דמורידין ע' חולין י"ג וצריך עיון גדול על הר"מ שהשמיט זה. ומין שהוא אדוק בע"ז ע"ש בע"ז ובחולין. ובתוספות יבמות כ"ג בתי' א' דעתם דלאו זה של כריתות ברית הוא בכל האומות רק הלאו הוא דאסור לכרות ברית לשם ע"ז ע"כ כרת שהע"ה ברית עם חירם מלך צור ובתי' ב' כתבו דנרא' דלאו זה רק בז' עממין כשיטות הנ"ל דדוקא בזיי"ן עממין הלאו הזה. והנה לדעת הרהמ"ח דתמיד בזיי"ן עממין מצוה להרגם וכן להסוברים כוותיה דהלאו הזה דוקא בזיי"ן עממין אינו נוהג האידנא כי כבר סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות וגם הם נתבלבלו וכל דפריש מרובא פריש כדקי"ל גבי גרי עמון ומואב עמשנ"ח שכת' כן ויבואר אי"ה בפ' שופטים. והנה על לאו זה כל אישי ישראל מצווים ואין לוקין שאב"מ וכ"ה בס' הנ"ל על כל פנים לאו זה משום לתא דע"ז ואפשר הוי מן החמורות לענין תשובה. ולכאורה אפשר דאשה דלאו בת מלחמה היא אינה בלאו הזה שלא להחיותו. אך באמת במלחמות מצוה מבואר להדיא דחתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה אם כן נשים גם כן מצווים ולכאורה אפשר לשיטות אלו דנוהג בכל העע"ז אם כן במלחמות הרשות אינו נוהג בנשים ואפשר עבדים מצווים אף על גב דשוין לנשים מכל מקום הוי כמו זקן דאשה לית לה זקן אבל עבד חייב בלאו דזקן עיין ר"מ פי"ב ה"נ עבדים בני כיבוש נינהו ודעתי אי"ה לחבר חיבור מיוחד להר"מ ה' מלכים שמה יבוארו הדברים אי"ה.