מנחת חינוך · סימן ט׳, ה׳

ולפמש"ל דלרש"י מכל מקום עיקר המצוה דיהי' החמץ מושבת והתחלת המצוה בחצות בשוא"ת אפשר ליישב מה שתמהו על הר"מ חו"מ פ"א דקנה חמץ לוק' מפני שעשה מעשה הא בפסחים צ"ה נראה דב"י הוי ניתק לעשה וכ"כ תוס' פסחים כ"ט והיאך פ' הר"מ דלוקין ולפמ"ש ניחא דבאמת לאו הנל"ע דאין לוקין מבואר סוף חולין דזה הכלל כל לאו שיש בו קו"ע אין לוקין וכ"ה בכ"ד אם כן אפ"ל דוקא בל"ת דהעשה היא בקו"ע הוי ניתק לעשה כפירש"י דהתורה אמרה אם תעבור קיים העשה אבל עשה שהיא בשוא"ת ואינ' מוטל' אקרקפתא דגברא כלל כמו כאן איך שייך לומר בעמוד והשבת כיון דאינו מצוה כלל והמצוה תוכל להתקיים אפילו ממילא אם נאבד מעצמו או ע"י אחר ולא הוי קו"ע שהוא יתחייב בכך בכה"ג לא הוי נל"ע ולא הוי דומיא דנותר ד"מ דנותר הוא מצוה ובודאי דבנותר אם היה מעשה ואם נסבור דקיימו ול"ק ואם לא שרף בעצמו הנותר רק אחר שרפו ודאי לוקין כי הוא ל"ק העשה אך בשרפו בעצמו הוא קיים כי המצוה מוטל עליו אבל כאן דע"כ אין המצוה מוטל בקו"ע אם כן ל"ש נל"ע והוי כמו שעשה מלאכה ביום טוב דל"ש לומר דהלאו ניתק לעשה דשבתון ע"כ דחה הר"מ סוגיא זו דהוי לאו הנל"ע מחמת סוגיא דכאן דמוכח כ"פ דהוי שוא"ת והר"י בעל תוס' שהסכים לסוגיא הנ"ל אזיל לשיטתו דף ד' דהוא קו"ע אם כן שפיר הו"ל לאו הנל"ע כנלע"ד וא"ד לתמורה דנתקיים על כל פנים המעשה מגזירת הכתוב אבל כאן אין מצוה עליו כלל רק דמ"מ צריך לבערו שלא יעבור וגם אח"ז ממילא נתקיים המ"ע דהשבתה ל"ש נל"ע. ואטעים יותר מש"ל כל דבר דהתורה קבעה זמן ודאי העשה על הזמן וקודם לא קיים העשה ולרש"י גזרה התורה שיבטל ובאמת לא יוכל לקיים כי א"י לבטל אז ואם יבטל מקודם ל"ק מצות התורה כי הזמן דוקא אז בעת שקבעה תורה עכצ"ל דהעשה היא רק בשוא"ת וא"כ באמת מתחיל העשה בזמנה והוא יכול לעשות אימת שירצה אעפ"י שאינו מקיים כמבואר ברא"ש פ"ק דפסחים דקודם זמן אינו בכלל דתשביתו מכל מקום כשמגיע הזמן ממילא נתקיים ואז הוא מקיים בשוא"ת אבל להתוס' דביטול אינו בכלל אם כן יוכל לקיים העשה בקו"ע אם כן מן התורה נימא דהמ"ע היא בשוא"ת יותר מסתבר דהעשה היא כמו כל העשין שבתורה לולב וסוכה ודומיהם עיין היטב ותבין. ולשיטת התוס' כיון דהמצוה יוכל להתקיים בקו"ע אם כן אם אין לו חמץ ל"ק המצוה כלל כי לדבריהם אין המצוה כלל בשוא"ת רק דאם אין לו לא עבר על העשה אבל ל"ק כלל כמו מי שאין לו ד' כנפות שלא עבר ולא קיים.