מנחת חינוך · סימן פ״ו, ד׳

ולענין התראה כתבתי כ"פ לעיל דצריך התראה אף דעבירה הוא בדיבור דלא כהכסף משנה בה' ע"ז גבי מגדף ואין לשנות כאן מ"ש כ"פ. ותורה הוא וללמוד אני צריך מהו הדין בנשבע על להבא שיאכל או שלא יאכל ונשבע בשם הקב"ה ושיתף אחר בשבועה נהי דנעקר מן העולם ועובר על לאו מכל מקום אפשר מחויב לקיים שבועתו ואם לא קיים חייב מלקות וקרבן עולה ויורד ככל שבועות ביטוי כיון דנשבע בשמו ית'. א"ד כיון דשיתף אחר בשבועה אינה שבועה כלל וא"ח כלל וא"צ לקיים שבועתו וכעת צ"ע ובאתי רק לעורר. ובנשבע לשוא על העבר ושיתף כבר כתבתי דעל לאו דנשבע בשם אין לוקין כיון דנשבע לשוא. אם כן לוקין מחמת נשבע לשוא בשמו ית'. ועל להבא אני מסופק כיון דעבירה שנדר ונשבע עבר בין יקיים ובין לא יקיים כי עובר תיכף כמש"ל בשם ספר משנ"ח צ"ע אם מחויב לקיים כדי שלא יעבור במה שנשבע בשמו יתברך או ל"ה שבועה כלל וצ"ע. ועיין מש"ל בח"ז בשם התב"ש ופ"מ אם עבר בע"ז לאו שאין בו מיתה והוא מומר לעבירה זו אי הוי מומר לכה"ת כולה כמו מומר לע"ז דקיימא לן דהוי מומר לכה"ת. א"ד כיון דאין בלאו מיתה אין זה מומר לע"ז אם כן כאן נמי הספק הזה דהוי לאו דע"ז רק אין מיתה והבאתי זה כ"פ. ומ"ש הרב המחבר די"מ דעיקר לאו זה אינו בא אלא על העוסק עם העכו"ם ביום חגו ומרויחו דאזיל ומודה וקעבר על לא תזכירו כלומר שלא יזכירו אחרים ע"ד האסורה להם דהיינו ע"ד לעבדם כו' שב"נ מוזהרים על ע"ז. הנה דעת הי"מ איני מבין דנראה דעיקר לאו זה שלא יגרום להזכיר בדרך העבוד' האסורה אבל שבועה ונדר שלא נאסר להם אינו אסור לגרום ובאמת בש"ס דילן בסנהדרין מבואר להדיא דבכלל לאו זה דאסור לגרום לאחרים לנדור ולישבע אף על פי שאין אסורה להם כמ"ש וגם הנראה מהי"מ דעיקר הוא זה והנודר והנשבע אפילו בעצמו אינו עיקר הלאו ובמשנה מבואר להדיא דנודר ונשבע הוא בל"ת. ומפלפל בש"ס ע"ז לענין מלקות ובודאי כ"ע מודים מחמת אזיל ומודה ג"כ הוא בכלל הלאו מכ"ש דגרם שבועה אבל א"י הכוונה מה זה עיקר הלאו הבא בדברי הי"מ.