מנחת חינוך · סימן פ״ו, ג׳

ויש לספק בנודר או נשבע בע"ז בכתב לכאורה אפשר להר"מ והרב המחבר דנפיק מלא תזכירו ומבואר במגילה פ"ב דזכירה אפילו בלב רק גבי זכירת עמלק שנא' לא תשכח הרי בלב אמור ע"כ זכור בפה אם כן היכי דלא גלי רחמנא זכרון בלב אם כן בכתב על כל פנים הוי כהרהור. אך בשו"ת ש"א דיני יציאת מצרים האריך לברר דבכ"מ הרהור לאו כד"ד וצ"ל בפה כגון י"מ וקידוש היום אף דלא גלי רחמנא רק כתיב זכור לחוד מכל מקום צ"ל בפה ע"ש אם כן כאן נמי. אך מכל מקום בכותב יש לספק דאפשר כתיבה כד"ד ועיין מש"ל בח"ז בשם האחרונים אי כתיבה כדיבור לענין שבועה אם כן אפילו להמבואר בש"ס דנפיק מקרא דלא ישמע אפשר דכתיבה כד"ד ועאו"ת סי' צ"ו. ואם נאמר דבכתב עובר אם כן משכחת לה מעשה בלאו בנודר או נשבע בכתב וממילא י"ל ד' הר"מ כאן דלוקין מיירי בכותב דיש בו מעשה כמ"ש הלחם משנה בסנהדרין. אך דברי הלחם משנה צ"ע כמש"ל בשם המשנ"ח אבל בכתב ניחא. ומכ"ש להה"מ שסובר דאם משכחת מעשה לוקין אף בלא עשה מעשה עיין בהל' שכירות ובלחם משנה דמיישב גבי עדות כיון דמשכחת בכתב אם כן ניחא ד' הר"מ שפוסק דלוקה בכ"ע כיון דמשכחת לה מעשה. ואף להרהמ"ח שכתב להיפך דאם יכול להיות בלי מעשה אף ע"י מעשה אין לוקין מכל מקום הבאתי כ"פ בשם השעה"מ דהרהמ"ח מודה אם ד"ז לא יוכל להיות בלי מעשה לוקין אם עשה מעשה ומשכחת לה שנשבע לחבירו שהוא ברחוק וא"א לישבע בפי' אם כן משכחת לה מלקות גם לדעת הרהמ"ח. ולהר"מ בכ"ע לוקין כיון דמשכחת מעשה ע' פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ו במ"ל באריכות. ובש"ס דמקשה הא הוי לשאב"מ ומוקי כר"י ה"ה שהי' יכול לתרץ כיון דמשכחת מעשה אך אפשר קים להש"ס דר"א סובר כר"ל דחסמה בקול פטור ולא ס"ל הך סברא עיין ב"מ צ' תוס' ד"ה שם דר"ל ס"ל באמת לשאב"מ לוקין. אבל הר"מ הולך לשיטתו כמ"ש בה' שכירות כר"י דחסמה בקול לוקה כיון דמשכחת לה מעשה כמ"ש הרב המגיד אם כן שפיר פוסק כאן דלקי כיון דחייב בכתב דהוי מעשה ואין כאן מקומו להאריך ותלי"ת דברי הר"מ מיושבים ועיין באחרונים שנדחקו והנלע"ד כתבתי. ובנודר ונשבע בע"ז וחזר תכ"ד בודאי אין לוקין דתכ"ד בכה"ת איתא בחזרה אפילו בעבירה כמש"ל בחיבורי חוץ ממגדף ועע"ז כגון דאמר אלי אתה דחייב מיתה דהוי עע"ז אבל בנשבע דלא הוי עובד תכ"ד הוא כדיבור וא"ח בחזר תכ"ד: