מנחת חינוך · סימן פ׳, ז׳

עוד מבואר בר"מ אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה [לטעון] (לפרוק) עם השונא תחלה כדי שיכוף את יצרו הרע היו שניהם אוהבי' או שניהם שונאים מצות פריקה בתחלה משום צב"ח ע"ש ובש"ס. ומכאן אין ראי' דסובר הר"מ צב"ח דאורייתא דבש"ס מקשה על ברייתא דאוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא לטעון א"א צב"ח דאורייתא הא עדיפא כו' ומשני כדי לכוף יצרו עדיף ומשמע אי צב"ח ל"ד הברייתא מתפרשת שפיר ודוקא לכוף יצרו הא שניהם שוין באהבה או בשנאה שניהם שוין. ולדעת הר"מ פריקה קודם. דבאמת אף אם נאמר צב"ח ל"ד מכל מקום בשני מ"ע שהם שוים מוטב שיעשה המצוה היותר גדולה אף מדרבנן דמדרבנן חייב משום צב"ח. הכלל אם נאמר דסובר הר"מ צב"ח ל"ד הרבה מתיישבים דבריו בפ"ז ואין הכרע לד' שסובר צב"ח דאורייתא ואדרבא כמש"ל. וראיתי בכ"מ שכתב דהרי"ף פסק גם כן צב"ח דאוריית' ולא ראיתי הכרע. ובבעה"מ שם כ' מדעת עצמו דהלכה כרבא דצעב"ח דאוריית' והקשה על הרי"ף היאך כ' ולא שונא עכו"ם כו' וגם לא פי' המשנה אם אין הבעלים רוצים חייב בשכר על כל פנים ע"ש. והנה אפ"ל ג"כ דהרי"ף סובר צב"ח ל"ד ע"כ ל"ק עליו הקושיא של בעה"מ. אחר כותבי כל הנ"ל מצאתי בפ"י סוגיא דפריקה וטעינה מפלפל בזה ואין הזמן מסכים לעיין. אך את זה ראיתי שכ' ג"כ דהר"ם סבירא ליה צב"ח ל"ד ומיושב היטב ד' הר"מ. ודברי רבא דאמר מדברי שניהם נלמד צב"ח מן התורה נדחו דבריו להמסקנא ע"ש והנאני. וגם מצאתי בש"מ שהאריך בסוגיא זו ולאפס הפנאי באתי בקצרה הנראה לי בחפזי ואם שגיתי כו'. והנה סברת הש"ס אף דצב"ח דאוריי' מכל מקום לכוף יצרו עדיף נוכל להטעים עפ"י ס' הנ"י שהבאתי לעיל דצב"ח הותר לצורך ב"א ואם לצורך הגוף הותר כ"ש לצורך הנפש ומותר לצער אפילו בקו"ע ומכ"ש בשוא"ת. ושונא האמור כאן שמצוה להקדים משום כפיית היצר היינו שונא סתם אבל שונא מחמת שראהו עובר עבירה א"צ להקדים טעינה משום כפיית היצר כיון דבדין שונא אותו כ"ה בתוס' וראשונים ועש"ך בשם הב"ח ועיין בתוס' פסחים דקי"ג ע"ב משמע אף בשונא כזה שייך כפיית היצר.