מנחת חינוך · סימן פ׳, ד׳

ומבואר בש"ס דפריקה בחנם וטעינה בשכר והר"מ סתם הדברים כלשון הש"ס. ודעת הרא"ש הא דפריקה בחנם היינו אם הי' בטל ואין לו מלאכה מחויב לפרוק בחנם כמו השבת אבידה דמבואר שם דעל מצוה אסור ליטול שכר רק באבידה הדין דאם הי' עסוק במלאכה אין צריך לבטל ממלאכתו לקיים המצוה מפסוק אפס כי לא יהי' בך אביון ואם ביטל נוטל שכרו כפועל בטל ואם הבעלים שם יכול להתנות הכל כמבואר בחה"מ סי' רס"ה ואם אינו בטל ממלאכתו אסור ליקח שכר ה"נ בפריקה בחנם היינו כמו כל מצוה דאסור ליטול שכר אם אין לו מלאכה אבל אם עי"ז בטל ממלאכתו נוטל שכר כפועל בטל או מתנה עם הבעלים כמו באבידה אם כן פריקה בחנם אין חידוש דה"ל ככל המצות של ממון כמו אבידה. אך טעינה גילתה התורה דבשכר היינו אף דהוא אדם בטל מכל מקום רשאי ליקח שכר על מצוה זו ובגמרא יליף לה דמצות פריקה מיותר דה"ל להתורה לכתוב רק טעינה ופריקה הי' ידעינן בק"ו דצב"ח או ח"כ ול"ל למיכתב פריקה ע"כ התורה כתבה שניהם ללמד דטעינה בשכר מגזירת הכתוב דעל מצוה זו רשאי ליטול שכר ופריקה שוה לאבידה ושאר מצות וכיוצא בהם עיין יו"ד סשי"ב דאין רשאי ליטול שכר רק במבטל ממלאכתו מותר כמו כל המצות ובש"ס שם מקשה על דין דאם אין הבעלים רוצים לטפל דפטור מפריקה ואמאי הא צב"ח דאורייתא [ומתרץ] באיתי' לבעלים עמו עביד בחנם וכי ליתא בהדי' רק משום צב"ח חייב בשכר. והנה לדעת הרא"ש דמצות פריקה בחנם באם הוא אדם בטל אם כן כשאמרו דעל צב"ח נוטל שכר היינו אם הוא אדם בטל ממלאכה מכל מקום רשאי ליטול שכר על צב"ח. ולכאורה טעמא בעי בשלמא טעינה ילפינן מקרא אבל צעב"ח דהוא דאורייתא מנא תיתי לו יהי' ככל המצות דאסור ליטול שכר אך באמת כמש"ל בשם הנ"י דהתורה התירה צעב"ח לכל צרכי אדם הן להרויח עי"ז מכ"ש במקום הפסד אם כן רשאי ליטול שכר כי רשאי לצער בע"ח בידים משום ריוח ממון כ"ש בשוא"ת בודאי מותר לו שלא ירצה רק בשכר דצב"ח התורה התירה לצרכי ב"א רק נ"מ במקום שהבעלים לא יתנו לו בשום אופן שכר או בהמת הפקר והוא אינו רוצה לזכות בה מצוה עליו להצילה מצער כי צב"ח מן התורה אבל אם מקוה על ידי צער שלה להרויח ממון מותר כי בשביל ממון צב"ח מותר מכ"ש בשוא"ת וז"פ. ואל יקשה לך כיון דילפינן פריקה מק"ו דאית צב"ח ע"כ היא בחנם ובאמת מותר ליטול שכר על צב"ח. ז"א דמצות פריקה לחוד וצער ב"ח לחוד דמצות פריקה הוא גזירת הכתוב באופנים ותנאים ידועים כגון שהבעלים מטפלים ג"כ ושיעור פגיעה ואפילו מאן דאמר צב"ח ל"ד סובר מצות פריקה כי הוא מפורש בתורה אך דע"י שיש גבי פריקה היכי שחייבה התורה צב"ח ג"כ אם כן מיותר פריקה דהוי ק"ו עי"ז ע"כ מוכח דפריקה בחנם וטעינה בשכר. אם כן הכלל דהיכי דחייב מחמת מצות פריקה דכתבה התורה צ"ל בחנם כמו כל המצות והיכי דא"ח משום פריקה רק משום צב"ח הוי בשכר דמותר מטעם הנ"ל. ע' בש"ס ותבין דמצות פריקה אינה מחמת צב"ח ומבואר להדיא בש"ס דעל צב"ח מותר ליטול שכר ועל פריקה כדינא אסור ליטול שכר ע"ש.