מנחת חינוך · סימן פ׳, ג׳

ומבואר בש"ס ור"מ דמ"ע זו בין שהבעלים עמה או אפילו אין הבעלים עמה מצוה עליו אך אם הבעלים עמה ואומר עליך מצוה פרוק ואין הבעלים רוצים לפרוק עמו פטור רק בזקן או חולה דאין הבעלים יכולים לעזור לו הוא בעצמו חייב ובגמ' מקשה מ"ט פטור אם אין הבעלים רוצים לטפל הא איכא צב"ח ומתרץ דפטור בחנם מתורת מצות פריקה וחייב משום צב"ח ונוטל שכר והר"מ סתם וכת' פטור ולא כתב דחייב משום צב"ח בשכר נר' דסובר צב"ח ל"ד ע"כ פטור לגמרי דפוסק ה"ל לפרש דבריו ע"כ מוכח ג"כ דסובר צב"ח ל"ד. ואם הי' כהן והבהמה בבה"ק אין מטמא וכן זקן ואינו לפ"כ א"ח במצוה זו הכלל כל שפורק בשלו חייב בשל חבירו ואם אינו פורק בשלו א"ח בשל חבירו גם כן אך לפנים משוה"ד חייב אף בזקן ואינו לפ"כ ממעשה דר"י בגמרא זה דעת הר"מ. והרא"ש חולק דאינו רשאי לזלזל בכבוד התורה רק ישלם מכיסו עיין בש"ע סי' רע"ב וסי' רס"ג. ובנ"י הקשה דאפילו בזקן ואינו לפ"כ מכל מקום משום צב"ח יהי' חייב לפרוק ותי' בשם רמב"ן דעשה דכה"ת עדיף והוא דחה דבריו דל"ד ת"ח אלא אפילו מכובד כל שאינו פורק בשלו א"ח לפרוק בש"ח. ותי' הוא כיון דצב"ח הותר לתשמישן של ב"א מכ"ש בשוא"ת דרשאים למנוע משום כבוד דלצורך ב"א הותר צב"ח אפילו בידים כ"ש בשוא"ת ע"ש בדבריו המתוקים. פרק וטען וחזרה ונפלה חייב לפרוק עוד אפילו עד מאה פעמים וצריך לילך עמו עד פרסה ורשאי ליקח ע"ז שכר ודין פריקה בחנם או בשכר יבואר לקמן. ושונא האמור בתורה היינו ישראל וכגון שראהו עובר עבירה דמצוה לשנאותו מכל מקום חייב בפריקה ולעזור לו שמא יבא לידי סכנה והתורה הקפידה על נפשות בין רשעים בין צדיקים כיון שנלוים אל השי"ת ומאמינים בעקרי הדת וכו' והוא ל' הר"מ אבל המינים כו' ודאי א"ח לפרוק כמו באבידה ומכל מקום משום צב"ח חייב לפרוק בכ"ע כמו בבהמת עכו"ם שיבואר בסמוך. אך אם הוא בעצמו רובץ א"צ לפרק באנשים הללו.