מנחת חינוך · סימן ח׳, ד׳

והנה הלאו הזה הוא רק בדברים הראוים לאכילה הזהירה התורה דלא נתעצל באכילתם ולא ישארו אבל דברים שא"ר לאכילה ל"מ עצמות וקרניים וכו' שא"ר לאכילה א"ע בלאו זה אלא אפילו יכול לאכלן אלא דאינן בשר גמור מכל מקום כיון דאין אוכלים א"צ לאכול ומותר להותיר ע' פסחים סוגיא דעצמות וגידין ונותר דף פ"ג ובתוס' ד"ה אי אמרת וכו' אך זה אין נ"מ לפי הנראה דהלכה כר"י אמר רב שם ע"ש. ומבואר שם בסוגיא דשמנו של גיד ושאר דברים בבהמה שאסור לאכול מדרבנן אסור לאכול גם כן בפסח וער"מ פ"י שמנקין בשעת אכילה מחוטין וקרומין שאסורין מדרבנן וע"ש ברש"י וא"ע משום בל תותירו ואין להכריח ולומר דנהי דמדאורייתא עוברין מכל מקום חכמים העמידו דבריהם באיסורים שלהם משום סייג ועקרו שוא"ת ע' יבמות אלא באמת התורה אמרה דוקא דבר הראוי לאכילה הוא בקום אכול ולא יותיר אבל דבר שאין אוכלין לא אמרה התורה כלל אם כן י"ל שאין אוכלין מחמת שא"ר לאכילה או שא"ר לאכילה מתחז"ל או מצד מנהג שישראל קדושים נוהגין בו איסור כגון שמנו של גיד כיון דא"ר לאכילה לא הזהירה תורה לאכול ושלא להותיר ועמ"ל הל' נערה בתולה ה"ה ופ"ז מהלכות תרומות ובהל' סוטה. וכן נראה יותר דמ"ל אם אינו אוכל מחמת דא"ר לאכילה כמ"ש התוס' לענין גידי צוואר אף שהם בשר לפי הס"ד מכל מקום ל"ש להקשות לצלינהו דלית בהו טעם בשר גמור ע"ש אם כן מ"ל דא"ר לאכילה מטעם זה או מאיזה טעם כיון דאינו עושה מחמת עצלות המצוה אינו בכלל זה ע"ש. אך לכאורה שם בסוגיא אינו נראה כן דלפ"ז אי אמרינן דהתורה לא הזהירה כלל בכה"ג הלאו כמו עצמות וגידין אם כן לא נקרא שם נותר כלל כמו שמבואר שם בעצמות דאינו בכלל עשה דנותר שיהיה בשריפה ובאמת מבואר שם בש"ס דשמנו של גיד וגיד החיצון שאסורים מדרבנן דאסורים לאכלם מכל מקום נשרפים והם בכלל נותר שצריך שרפה וערש"י שם ד"ה רב אשי אמר וכו' שמנו של גיד דמותר מן התורה ונהגו איסור בו הלכך תחילתו לשרפה כיון דמה"ת מותר חל איסור נותר עליו וכו' ולאשמעינן דאסור לאכלו וכן בסמוך ד"ה ואין חייבין כתב ובההוא קאמר תנא דידן דתחילתו אינו נאכל משום איסור דרבנן וטעון שרפה דחייל עלה שם נותר דאסור מדאורייתא נראה להדיא דבאמת הוי נותר רק דחז"ל משום סייג עקרו הלאו דלא תותירו בשוא"ת ויש כח בידם כמו שופר ולולב אבל לעקר שם נותר לא עקרו לענין שרפה כי אין בזה סייג ע"כ מ"ע של שרפה במק"ע.