מנחת חינוך · סימן ע״ה, ב׳

והנה עפ"י דברי הכסף משנה שהבאתי לעיל נרא' דח"ע וחב"ח אינו בגדר עדות כלל ואינו פוסל בצירופו וגם אפילו אם מצד ב"ח שלו הוא קרוב כגון שנולד מח"ש וחב"ח דיש לו קרובים מצד חב"ח הן מצד אב והן מצד אם כמ"ש כ"פ בחיבור זה וראה עדות להקרובים מכל מקום כיון דאינו בגדר עדות אינו פוסל בצירופו אף מטעם קרוב כמו נשים אף שהם קרובים מכל מקום אינם פוסלים בצירופם ה"ה ח"ע וחב"ח כיון דאינו בגדר עדות כנ"פ. ג קטנים מבואר בר"מ והוא מהש"ס דב"ב דפסולים דכתיב ועמדו שני האנשים למעוטי קטני' ב"ב קנ"ה ועד אימת הוא קטן מבואר בחיבורינו כ"פ וער"מ כאן ובח"מ סי' ל"ה ואין כאן מקומו. ורש"י ב"ק פ"ח כ' דקטן פסול מט"ז דאנשים למעוטי קטנים. ועוד כתב הטעם דה"ל עשאאי"ל דלאו בני עונשים הם. אך באמת אף במקום דא"צ עשאאי"ל פסולים מגזירת הכתוב דאנשי' ונראה דג"כ אינם בגדר עדות כלל כמו נשים ועבדים ואין פועלים בצירופם אפילו הם קרובים ג"כ כמש"ל. ונ"פ דגם אצל ב"נ פסולים קטנים כמו שפטורים מכל המצות כמ"ש הר"מ פ"י מה' מלכי' מכ"ש כאן כמו דאשה פסולה וילפינן מן איש ה"ה דאתמעט קטן מתי' איש כמו בכ"ד. אך כבר ביארנו לקמן דאין קטן של ב"נ דומה לקטן של ישראל דגבי ישראל תלוי ביג"ש ושני שערות דהוא הל"מ אבל ב"נ משהגיע לכלל דעת אינו קטן ועמ"ש בזה בעזה"י פ' אחרי בדיני עריות ופלפלתי בזה ע"ש. ד השוטה פסול לפי שאינו בן דעת כלל ואינו בר מצות כלל כ"כ הר"מ. ועיקר הטעם לפי שאינו בן דעת כלל ופשוט ג"כ דאינו פוסל בצירופו וגם פסול אצל ב"נ כיון שאינו בן דעת כלל ודיני השוטה עיין כאן בר"מ וש"ע. ה החרש והנה החרש שדיברו בו חכמים בכ"מ היינו שאינו שומע ואינו מדבר כלל זה בכלל השוטה כמו בכהת"כ וכ"כ הר"מ כאן והרהמ"ח כאן דחרש בכלל שוטה וזה פסול בכ"מ ואף לב"נ ואינו פוסל בצירופו כיון דאינו בן דעת כלל אך מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר דהם בכה"ת פיקחים לכ"ד מבואר בר"מ כאן דהם פסולים מגזירת הכתוב דאלם פסול דכתיב אם לא יגיד ואינו שומע פסול מטעם דכתיב ושמעה קול אלה ואין הטעם פיסול דאלם מחמת מפי כתבם ולפי זה אם ראה עדות בשעה שהי' אינו מדבר ובשעת עדות יכול לדבר הוא כשר כיון דיכול לדבר אלא דבאמת הוא פסול הגוף דכך גזירת הכתוב ע"כ אפילו ביכול לדבר עתה כיון דבשעת מסירת העדות הי' פסול אינו עדות דה"ל תחלתו בפסלות וזה מבואר להדיא בסי' ל"ה סעיף י"ג ע"ש אלא מבואר להדיא דגזירת הכתוב דאלם פסול מחמת הפסוק אם לא יגיד כמו מי שאינו שומע ומדבר דיכול להגיד ומכל מקום פסול מגזירת הכתוב ושמעה ה"ה אלם פסול מגזירת הכתוב ועחה"מ סי' מ"ו סל"ו בש"ך ס"ק צ"ג כתב בפשיטות להסוברים דבשטר ל"ש מפי כתבם אלם כשר לכתוב שטר ובקצה"ח השיג על הש"ך וכתב דאלם פסול הגוף הוא מגזירת הכתוב ופסול לכל העדיות כמ"ש כאן בר"מ וש"ע ומיישב שם דברי הגמרא ובנה"מ קלסי' וכן האמת כמ"ש להדיא בר"מ וש"ע. ונראה ג"כ דהו"ל אינו בגדר עדות ואינו פוסל אפילו בצירופו אפילו אם הוא קרוב גם כן כיון דפסול מגזירת הכתוב ונראה דלגבי ב"נ כשר במדבר או שומע כיון דהוא בר דעת רק דנתמעט מגזירת הכתוב ושמעה כו' אם לא יגיד וזה בישראל כתיב ולא בב"נ ע"כ הוא גזירת הכתוב והוא מדבר וא"ש או שומע וא"מ דפסול מגזירת הכתוב וזה לא הוי בכלל שוטה רק גזירת הכתוב הוא כמ"ש. ו סומא בשתי עיניו פסול והוא גם כן גזירת הכתוב או ראה פרט לסומא עיין ר"מ וסומא בא' מעיניו כשר וג"כ אינו פוסל בצירופו וגם כשר לב"נ דאו ראה גבי ישראל כתיב. ז רשעים ויש שני מיני רשעים א' שעבר עבירה שיש בו מלקות או מב"ד ואף לאו שניתן לאמב"ד ע' תומים סי' ל"ד זה נקרא רשע אף שלא עבר מחמת חימוד ממון ול"ח שישקר וחשוד לד"א א"ח לד"א מכל מקום גזירת הכתוב דרשע פסול לעדות דכתיב אל תשת רשע עד. ויש רשע דחמס דחיישינן שיעיד שקר בשביל ממון דהוא עובר עבירות בשביל ממון כגון גנב וגזלן ודומי' וער"מ ובח"מ סי' ל"ד ובסנהדרין כ"ז. ונ"פ דרשע דחמס דחיישינן דמשקר ע"ש בסוגיא גם לב"נ פסול להעיד הן רשע עכו"ם או ישראל וה"ז מהכרע הדעת דחיישינן דמשקר אבל רשע דלאו חמס הן ישראל כגון או"נ להכעיס הן עכו"ם דאוכל אמ"ה להכעיס כשרים להעיד לב"נ דא"ח לשקר רק מגזירת הכתוב דאל תשת ובישראל נאמר ולא בב"נ כנ"פ. והרשעים פוסלי' בצירופם אף הכשרים דהם בגדר עדות דהברירה בידם לעשות תשובה ע"כ פוסלים בצירופם וצריך אריכות לברר הדינים בפרוטרוט. ח הבזויים כו' שאין מקפידין על הבושת והם פסולים רק מדרבנן עיין ר"מ וש"ע. וכבר כתבתי דדברי הרהמ"ח צ"ע דכתב שהוא מה"ת. ופשוט דלב"נ כשר דל"ג חכמינו זכרונם לברכה בב"נ ובפרט דבישראל גם כן כשר קודם שהכריזו ע"כ ודאי כשרים הם לב"נ ע' או"ת סי' ל"ו מביא בשם כנה"ג דפסול מדרבנן אינו פוסל בצירופו הכשרים והוא ז"ל דחה דבריו וה"ר מדברי ריטב"א דגם פסול מדרבנן פוסל הצירוף ע"ש. וז"פ דפסולי דרבנן פסולים לדיני ממונות הן לחיוב והן לפטור דבד"מ יש כח ביד חכמינו זכרונם לברכה להפקיר אבל בד"נ ודאי אם באו אלו הפסולים לחייבו מיתה א"י כי חכמינו זכרונם לברכה פסלו אותם ויכולים הם להקל שלא להרוג אבל בבאו עדים כשרים וחייבו מיתה ובאו פסולים דרבנן והכחישו או הזימו עדים הראשונים בודאי אין הנידון נהרג דמה"ת כשרים הם והכחשתם מועיל וא"י חכמינו זכרונם לברכה לחייבו מיתה מחמת פסולים וכ"כ בט"א לר"ה יעו"ש שאין הספר בידי. גם לענין קדושין בפסולי דרבנן עאה"ע סי' מ"ב די"א דהוי קדושין כיון דמה"ת כשרים. ט קרובי' דיניהם עמש"ל מתקפ"ט בלאו דלא יומתו שם מקומם. י נוגע ג"כ יתבאר שם דיש פוסלין נוגע מטעם קרוב ואי"ה יבואר שם וחוץ מהמנויים כאן נראה מהר"מ והפוסקים שכשרים לעדות ושונא ואוהב כשרים לעדות. ודעת מהרש"ל דשונא מוחלט כגון שרדף אחריו להורגו פסול לעדות וע' או"ת סי' ל"ב. ויש עוד חילוקים בין ד"מ לד"נ כגון טרפה פסול לד"נ דהוי עשאאי"ל ובד"מ כשרים דיכול להזימם וגם אי צריך עשאי"ל בד"מ אין כאן מקומו. ובב"י סי' ל"ג כ' דטרפה ה"ל פסול הגוף לא מטעם אי"ל. ובש"ך השיג ע"ז ובתומים המליץ עבורו. וע"ש עוד שכ' דעדות הפסולים מחמת עשאאי"ל אין פוסלים הכשרים בצירוף ע"ש וצריך אריכות ואין כאן מקומו. והנה בד' הרהמ"ח מבואר דהב"ד דמקב"ע עוברי' בלאו זה ובר"מ פ"י מבואר דגם העד הכשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הב"ד מכירים רשעו עובר העד בלאו הזה ע' סי' ל"ד ובש"ך. ומש"ש הרהמ"ח דאינו נוהג בנשים כבר כתבתי דגם בנשים משכחת לאו זה אי קבלו בע"ד עליהם נשים ופסולים לדון הם מוזהרים על לאו זה ואין מלקות בלאו זה כמ"ש הרהמ"ח וגם בד"נ דדנו ע"י עדות אלו דל"ש ניתן להשבון מכל מקום ל"ש מלקות וק"ל. ולענין תשובה הו"ל כבין אדם לחבירו ושוה לכל הענינים ללאו שאין בו מלקות וא"צ לכפול: