וער"מ ה' פה"מ פח"י הי"ט וז"ל א"א שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פיגול ומשום נותר שהפיגול הוא קרבן שנפסל במחשבת הזמן ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאח"ז אכילתו עכ"ל. והנה בש"ס הקושיא קאי על פיגול לענין חיוב חטאת ומשני פיגול ונותר בחדא בהמה ל"מ לה וגם ר"ל על חדא בהמה אם כן בבהמה אחת דנפסלה כולה לא משכחת נותר כמש"ל אבל הר"מ דכ' באכילה א' לא משכחת לה וכ' הטעם דלא נרצה הקרבן כלל משמע דבענין אחר אם נפסל איזה חלק מהקרבן ונעשה נותר חייב אף משום נותר מכל מקום אפשר הר"מ לישנא דש"ס נקט אבל האמת איזה חתיכה מהקרבן דנפסלה קודם שנעשה נותר א"ח משום נותר ומכל מקום צ"ע ואי"ה במצות פיגול ונותר אשנה פרק זה. ומכל מקום נראה דאפילו אם נאמר דבדבר פסול א"ח משום נותר מכל מקום דוקא בעומד בפיסולו גם לאחר שנעשה נותר אבל כאן דתיכף בעה"ש פקע שם מבושל כמש"ל אם כן חל עלי' שם נותר וחייב משום נותר וצ"ע בענינים אלו.
מנחת חינוך · סימן ז׳, ט״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.