מנחת חינוך · סימן תר״ז, ב׳

ומה זה הביעור כתיב בתורה מקצה שלש שנים וכו' אבל כאן בפרשה כי תכלה וכו' קבלו חכמינו זכרונם לברכה דבשנה הרביעית לשמיטה דחלפו ג' שנים דהיו מפרישין המעשרו' ברגל של פסח דהתבואה משנה זו עדיין לא נגמרה ולא היה הפרשה רק הג' שנים שעברו כבר הפרישו כל המתנות ונשארו אצלו מתנות שלא נתן אותם לכהנים או ללוים או לעניים או מע"ש או נ"ר שצריך להוליכן לירושלים לאוכלם ונשארו אצלו משנים שעברו מ"ע ברגל הזה לבערם וליתן לכהנים השייך להם תרומה ותו"מ וחלה דג"כ בכלל תרומה ומע"ר יתן ללוים ומ"ע לעניים ולא קחשיב במשנה ובר"מ אם לשו"פ ועוללות שכנסן לתוך ביתו חוץ הלאו אפשר ג"כ בעשה זו עי' בר"ה בסוגי' דב"ת בתוס' שם אך מדלא חשיב להו כמו בוידוי נראה דאינן בכלל מצוה זו דביעור. ופשוט דזמן כל הרגל דלא ילפינן מקצה וכו' אלא על רגל אך חכמינו זכרונם לברכה קבעו בעי"ט הראשון לפי גירסת משנתינו לדעת הרבה ראשונים והר"מ הי' גירסתו בעי"ט האחרון וחז"ל הקדימו אבל אינו מעכב כי בתורה מבואר רק ברגל כפי מה דילפינן אם כן כל הרגל בכלל אך הוידוי צריך להיות אחר הביעור כמבואר לקמן בס"ד ולאחר שנותן המתנות לכ"א הראוי לו ביום טוב זה קיים המצוה והם אוכלים המתנות בכ"ז שירצו ואם לא נתן להם ברגל הזה עובר על מ"ע זו ומכל מקום נותנם אח"כ כדי שלא יעבור על ב"ת ברגלים או אם קיימו עניים עי' בתוס' בר"ה בסוגיא דב"ת אבל אינם נאסרין המתנות הללו ואינן טעונין שריפה או שאר ביעורים דהמצוה הוא ברגל זה ליתן לכ"א המתנות השייך לו ואם לא נתן עבר על מ"ע זו ולא מצינו ביעור מן העולם במתנות הללו ע' במשנה ובר"מ. ומע"ש ונ"ר או ביכורים דכל אלו נאכלים בירושלים מע"ש ונ"ר לכל אדם וביכורים לכהנים או דמי מע"ש ונ"ר שפדה אותם מבואר במשנה ובר"מ דמע"ש וביכורים מתבערים בכ"מ והיינו דצריך לבער אותם מן העולם דהיינו שריפה או משליכן לים והיינו דכל הרגל אוכל עד סוף אם נשאר אצלו הן בגבולין שלא הוליכן עד עתה לירושלים או שהפירות הן בירושלים והביכורים גם כן ביד הכהנים בירושלים אף על פי שבירושלים מצוה לאכול מכל מקום גזה"כ דמעשר שני ונטע רבעי וביכורים ומעות הפדיון צריך לבער מן העולם ברגל זה ואם עשה כן קיים המצוה ואם לא עשה כן לא קיים המצוה. ואינו מבואר אם לא ביער המעשר שני והנטע רבעי והביכורים אחר כך [אם] הם מתבערים אחר זה או אפשר ביטל המצוה אם עבר הרגל אבל אינם נאסרין ויכולים לאוכלן אח"כ בירושלים כדינא. והנה ד"ז דמע"ש ונ"ר וביכורים מתבערים בביעור מן העולם אפילו בירושלים כ"נ מהמשנה ומהר"מ ומבואר כ"פ בש"ס. וראיתי בתוס' קדושין דכ"ז בד"ה מעשה בא"ד כתבו וז"ל דמיירי התם לבערם מן העולם כשהגיע זמן הביעור כגון מע"ש וביכורים שא"א לאוכלם חוץ לירושלים לכך צריך לבערם מן העולם כשיגיע זמן הביעור אם לא יביאם בירושלים וכו' מבואר בדבריהם להדיא דהביעור של מע"ש וביכורים עיקר הביעור שבזמן הרגל יהי' בירושלים כדי לקיים מצות אכילתה כמו מע"ר ללוי ותרומה לכהן כן מע"ש צריך להוליך ברגל הזה לירושלים ואם הביא לירושלים זה ביעורו ויכול לאכול אח"כ כמו תרומה ומע"ר. אך אם א"י להביאן לירושלים ברגל זה מצוה לבערם מן העולם לשרוף או להשליך לים ואם לא ביערם עבר על מ"ע וגם א"י להתודות אבל אם הביאן לירושלים זה הוי ביעור ויכול לאכול אימת שירצה ויכול להתודות בערתי הקדש מן הבית וכו' דאינו בביתו רק בירושלים דהמצוה כ"ה. וכן נראה מדברי רש"י בסוטה דף ל"ב ע"א בד"ה וידוי מעשר וכו' דאם מביא מע"ש לירושלים יכול להתודות וגם ברש"י בפי' התורה פ' מקצה וכו' וכאן בפ' כי תכלה וכו' נראה ג"כ דהמצוה הוא ליתן הניתנים לבעליהם לכהן וכו' ומע"ש מוליך לירושלים ומתודה מבואר דירושלים הוא הביעור לנאכלים בירושלים דא"י להתודות קודם שמבער הכל מוכח דזה הוי הביעור וא"צ לשרוף כלל בירושלים וקצ"ע הל' המעשר והביכורים מתבערים בכ"מ מאי בכל מקום ע' ברע"ב. אך קשה לי על שיטה זו מהירוש' מובא כאן בכ"מ ובתוי"ט ויתודה ביום טוב הראשון של פסח כדי שיהא לו מה לאכול ברגל (היינו דצריך ביעור קודם הוידוי) ויתודה בשחרית וכו' מצוה לאכול וכו' אחרו הוידוי כדי שיאכל כל הרגל והנה זה שיהי' לו מה לאכול היינו מע"ש דצריך ביעור מן העולם ואם יבער קודם לא יהי' לו לאכול ולשיטה זו דבירושלים הוא כמבוער אם כן אם הוא בירושלים ויש לו הפירות בירושלים יכול לאוכלם אף אחר הוידוי והפירות שיש לו חוץ לירושלים בלאו הכי בלא הוידוי אסור לאוכלם דחוץ לירושלים אסור לאכול מע"ש ונ"ר וביכורים אם כן הדרא קושיא לדוכתיה יתודה בי"ט הראשון. וי"ל דיכול להוליך לירושלים בכל הרגל ואם יקדימו הוידוי ביום טוב הראשון ע"כ הפירות שחוץ לירושלים מחויב לבערם ג"כ וישרוף ולא יהי' לו מה לאכול ביום טוב ע"כ אחרו הוידוי עד סוף יום טוב ויוכלו להוליך הרבה פירות לירושלים ומה שלא יוכלו להביא בירושלים עד הוידוי יבערו. וכבר רמזתי לך דבמשנתינו הגירסא שלפנינו מבואר דהביעור הי' בעיו"ט הראשון של פסח והר"מ הי' לו הגירסא עיו"ט האחרון של פסח ועיין בכ"מ שמביא ראיה מהירושלמי לגירסת הר"מ דבירושלמי מבואר דמט"ז אינו מתודה בראשון כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ואם הי' הביעור בעיו"ט הראשון אם כן מה יש לו לאכול הרי נתבער ואין ראי' דהרע"ב כאן בפ"ה משנה יו"ד יישב זאת דהי' משייר מה שצריך לאכול ברגל כי קודם הוידוי מותר לאכול אך הוידוי אסור להיות כ"ז שלא נתבער ע"ש ועי' בתוי"ט משנה ו' אך לפי דעתי גירסת הר"מ נכונה מתרי טעמי חדא כיון דהביעור הוא מצוה והתורה קבעה מצוה זו ברגל כדילפינן מקצה וכו' אם כן המצוה רק ברגל כמו הקהל דערב הרגל אין מצוה וכן תשביתו בפסח כ' הרא"ש דקודם הזמן אין מקיים מצות השבתה וכמו מילה וכדומה דהתורה קבעה זמן דוקא באותו הזמן קיום המצוה ולא קודם ע' במגילה גבי אלו מאחרין וכו' אם כן מן התורה יבער עיו"ט דהוא קודם הרגל דאז אין מקיים המצוה כלל ומ"ל זמן רב או זמן מועט ע"כ בעיו"ט האחרון ניחא דהוא רגל ומקיים המצוה והשנית דודאי מע"ש אסור להפסיד כי איקרי קודש כידוע ומבואר כ"פ אם כן דאפשר דיזדמנו הרבה אוכלים ולא יהיה צריך לשרוף ולהטיל לים למה יקדים עוד וברגל התירה התורה אבל להקדים עוד לשרוף קדשים מנלן ע"כ בעיו"ט האחרון ניחא כי התורה התירה בכל הרגל אדרבא חכמינו זכרונם לברכה חששו משום הפסד קדשים ואחרו הזמן בכל האפשרות שיוכל להיות מ"ע של הוידוי וזה הוא עיו"ט האחרון דביום טוב האחרון א"י לבער דאין שורפין קדשים ביום טוב ואחרו עד זמן האחרון ע' בתוי"ט במשנה ו' ע"כ גירסא זו דעיו"ט האחרון ניחא מאוד כן נראה.