מנחת חינוך · סימן ס׳, ו׳

ודין שאלה בבעלים כ"ה והוא נוהג בכל השומרים אם המפקיד או המשאיל שאול או מושכר להשואל לעשות לו איזה מלאכה בשעה שמשך בין שהשאלה בבעלים ומשיכ' החפץ באים כא' או שהי' מושאל לו או שכור לו מקודם ואח"כ השאיל לו החפץ פטור השואל אפילו מפשיעה וכן שאר שומרים ואפילו לא הי' שאול או שכור לו בשעת שבירה ומתה. אך בש"י חייבים וכן לענין שבועת השומרים יש פלוגתא בירושלמי וכבר הבאנו לעיל ועבש"ע סי' שמ"ו אם נתרצה להיות שאול באמירה בעלמא אם הוי שב"ב. וכבר כתבתי דשאלה ל"ש משוטה דה"ל שואל של"מ והוי גזלן ול"ש שב"ב. אך בש"ש או ש"ח דשייך ג"כ אם קיבל משוטה כמש"ל נראה מצד הסברא אף דהשוטה השאיל עצמו או השכיר עצמו אינו כלום כי אין ממש במעשיו ומכ"ש באמירתו וכן קטן שלא הגיע לעה"פ ובהגיע הוה ליה שב"ב אם השאיל כמו שהבאתי לעיל בשם מח"א ועמש"ל שד"ז צ"ע דחכמים יתקנו לחובתו ע"ש וצ"ע. והאומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי אם שש"א כמותו. דעת הרי"ף והר"מ דלא הוי שב"ב וי"ח דהוי שב"ב ועש"ך דאף החולקין ס"ל דל"ה שב"ב בודאי רק בספק ואם אמר לעבדו ולשפחתו הכנענים צא והשאל עם פרתי ה"ל שאלה בבעלים דיד עבד כיד רבו אבל נשאל העבד בלא ידיעת רבו ל"ה שב"ב ועי' תוס' ב"מ צ"ט ד"ה באומר הא דיד עבד כרבו וה"ל שב"ב דוקא אם שאל את הבעלי' והבעלים שלחו לעבד במקומם הוה ליה שב"ב אבל אם הרב השאיל את עבדו ג"כ ל"ה שב"ב דעבד כבהמה וה"ל כמו ששאל לו שני בהמות דל"ש שב"ב. ופשוט אפילו להחולקים דס"ל דגם כאן בשב"ב ששא"כ על כל פנים אם הוא בר שליחות וע"ז יש ג"כ פלוגתא דיש איזה מיעוט כמבואר שם בש"ס אבל באותן שאינן בני שליחות כגון חרש שוטה וקטן ועכו"ם בודאי ל"ה שב"ב ע"ש.