מנחת חינוך · סימן ס׳, ה׳

ובהקדש ל"ש כלל דין שומרים ה"ה שאלה דודאי ל"ש דאסור לעשות מלאכה בהקדש דמעל. ובעכו"ם ג"כ הן ישראל ששאל מעכו"ם או להיפך אין בו דין שאלה כמו בדין שומרים שכתבנו לעיל. ושאר האישים הן איש והן אשה עבד וכו' ישנו בדין שאלה כדין השומרים שכתבנו אך חרש שוטה וקטן ששאלו פטורים הכל כמו לעיל ואין צריך לכפול הדברים. ומבואר בש"ע ור"מ דהאומר השאילני ד"ז בטובתך משתמש בו לעולם עד שישבר. וע"ש באם אמר השאילני ד"ז בטובו ובאופן זה דמשתמש בו לעולם אם נאנס א"צ לשלם אלא דמי שברים כי אין להמשאיל זכות כלל בהחפץ עקצה"ח סי' שמ"א מביא ד' הנ"י בשם הראב"ד. ועבנה"מ כתב דשואל לזמן ונאנס תוה"ז דצריך לשלם מנכים לו מה שהיה שוה עד הזמן כי עד הזמן שוה התשמיש שהיה ראוי להשתמש בו ועבשו"ע ובראשונים. ובשואל שמין ג"כ השברים אם מתה הבהמה השברים והנבילה שייך להמשאיל והשואל משלם הפחת ולאחר שנשבר או מתה פחת השברים או הנבילה או השבח הכל של המשאיל. ועל השברים או על הנבילה אי הוי ש"ש או שואל עיין סי' שד"מ ס"ב בסמ"ע ובקצה"ח מסיק דעל השברים אינו אלא ש"ש דכלה השאלה ולאחר שא"ל טול את שלך אינו אפילו כש"ח ואין כאן מקומו בח"ז להאריך. ואם השואל טוען שמתה מחמת מלאכה ורוצה לפטור עצמו בטענה זו דינו כדין השומרים שכתבתי לעיל במקום רואין אינו נאמן וצריך לשלם ובמקום שאין רואין חייב שבועת התורה וכולל שלא פשע ושלא ש"י הכל כמש"ל.