מנחת חינוך · סימן ו׳, ח׳

ולכאור' ק"ל כיון דלשיטתם דוקא מרור מבטל טעם אחר אבל שני מינים אחרים אינם מבטלין וא"מ רשות למצוה בשא"מ אם כן היאך אמרי' בפסחים היכי עביד אכיל מצה והדר אכיל מרור ואח"כ כורך שניהם זכר למקדש וכו' וע"ש בתו' ור"נ שפירשו הא דלא אכיל מצה ואח"כ יכרוך מצה ומרור כיון דכבר אכל מצה אם כן כשיאכל אח"כ מצה ומרור ה"ל מצה רשות שכבר אכל ומבטל המצה למרור דהוא מצוה דרבנן וקשה לדבריהם המרור מבטל למצה אבל המצה א"מ המרור דבא"מ א"מ רשות למצוה אם כן הדק"ל דלמה יאכל מרור תחלה וצ"ע. גם גוף הגמ' איני מבין כיון דאמרינן דרשב"ל דסובר דפיגול וכו' דאיסורין מבטלין מיירי במין במינו אבל בשא"מ מודה רשב"ל דאינו מבטל אם כן מאי קאמר בסוף הסוגי' רשב"ל פליג על ר"א דסובר כשם שמצות א"מ כך איסורין וכו' ומאן תנא דמצות א"מ הילל דתניא אמרו עליו על הילל הזקן שהי' אוכלן ביחד וכו' מנלן דרשב"ל פליג [אפשר] דמודה בכה"ג להילל דיכרוך דאפילו אי אמרינן מצות מבטלין זא"ז מכל מקום פסח מצה ומרור אין מבטלין דהוי מבשא"מ. ולומר דסברת הש"ס כיון דרשב"ל ס"ל במין במינו מבטל אם כן ה"נ מחמת חוזק המרירות מבטל מנלי' להש"ס זה דהתוס' ע"כ צריכים ליישב זה ע"ש אבל הש"ס מנ"ל זה ע"ש ובתוס' וצ"ע וגם מנ"ל להש"ס דהילל סובר א"מ זא"ז דלמא אף על פי דמבטלות מכל מקום מין בשא"מ אין מבטלות כמבואר כאן וכה"ג הק' התוס' שם דלמא אכל הרבה ע"ש.