מנחת חינוך · סימן ו׳, ט׳

עוד כתבו שם בתוס' לתרץ הא דאמר הילל לא יכרוך וכאן אמרינן עשה עיסה מן החיטים ומן האורז יצא ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל לי' מרור ליכא טעם כזית מצה אבל כשאוכל הרבה שרי עכ"ל ונראה דאין זה תירוץ בפ"ע על קושיתם בלא התי' הראשון דחוזק המרירות דאם הוא תירוץ אחר והדרי מסברתם דחוזק המרירות אם כן מאי מקשה בש"ס כאן על רשב"ל דסובר מבטלין מעשה עיסה הא רשב"ל מיירי דאינו אוכל אלא כזית מכ"א ע"כ מבטל אבל כאן אוכל הרבה כתירוצם וגם מה שדייקו התוס' דכי מבטל לי' מרור נראה דכוונתם דמרור מבטל למצה ולא המצה למרור כתירוץ הראשון אך דזה אין קושיא דהגמ' מיירי שם בזה"ז ע"כ מבטל המרור דהוי רשות אבל המצה הוי מצוה ע"ש מכל מקום נ"ל דהתוס' לא חזרו מסברתם דדוקא מרור רשות מבטל מחמת חוזק המרירות וחידשו דאף גבי מרור אם אוכל מצה הרבה אף מרור אינו מבטל רק בכזית מבטל והא ראיה דבתירוץ הראשון מסיימין דהתם חוזק המרירות אבל כאן גבי אורז וכו' נראה דמתרצים הקושיא שהקשו מכאן להתם אבל בתי' השני לא מסיימים אבל גבי אורז רק כתבו הדין שם אבל אם אוכל הרבה שרי נראה דהתוס' כ' לחדש דין ותיבת ועוד שכ' אינו תי' ומי שהורגל בלשון התוס' ימצא כן בכ"מ דועוד אינו תירוץ אחר רק בתירוץ זה חידשו עוד. ועוד מי לא עסקינן באורז ג"כ דאינו אוכל אלא כזית ע' בראשונים השיטות בעיסת אורז וחטים ובפתיחה הכוללת לפמ"ג או"ח אלא פשוט כאשר כתבנו וכלשונם כאן בתוס' הוא ג"כ במנחות כ"ג ע"ש.