וע' סי' ש"ז מבואר דאם השוכר השאיל לאחר אף דהי' ברשות הבעלים ומתה באונס ברשות השואל משלם לבעלים ול"א דמשלם לשוכר והשוכר יהי' פטור מהבעלים דפטור מאונסים דאיך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ואם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהי' דינך עם השואל ודיני עמך משלם השואל לשוכר והשוכר פטור לשלם למשכיר. ועיין בס' מח"א ה' שכירות סי' י"ט חקר בשוכר ששכר אצל המשכיר דר"מ ביו"ד זהו' והשכיר לאחרים בט"ו זהו' למי שייך הריוח. ומביא שם שנראה מהנ"י דאם השכירו שלא מדעת המשכיר דעשה שלא כדין דאין השוכר רשאי להשכיר הריוח למשכיר וברשות המשכיר הריוח לשוכר ופלפל בזה ודעתו דבכ"ע הריוח לשוכר דזה לא הוי עושה סחורה בפרתו ש"ח כיון דהפירות שלו הוא אם כן מרויח בשלו אבל התם גבי השאילה לאחר ומתה הפרה דהוא יטול מעות בעד גוף הפרה שאינו שלו ז"א מה"ד אבל כאן בדידי' משתכר ע"ש ולא עיינתי היטב בדבריו הנחמדים רק בהעברה בעלמא:
מנחת חינוך · סימן נ״ט, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.