מנחת חינוך · סימן נ״ט, ה׳

ובכלל ש"ש הוי ג"כ שוכר דקיימא לן דשוכר הוי ש"ש לכל דיניו והשוכר בהמה או כלים לעשות בהם מלאכה חייב בגנו"א ופטור מאונסין והמשכיר לזמן אין המשכיר יכול לחזור בו תוה"ז דשכירות ליומא ממכר הוא והשוכר קנה עד הזמן לעשות מלאכתו אך לכ"ע יכולין לחזור השוכר והמשכיר עד שיעשה השוכר איזה קנין אך לענין חיוב אחריות ע' בסי' ש"ז שני דיעות דעת הר"מ דצריך משיכה ודעת התוס' דתיכף דנסתלקו הבעלים מהשמירה חייב השוכר כמו בשומרים לעיל שכתבנו שהוא פלוגתת הר"מ והרא"ש. ודע דכאן בשוכר ל"ד משיכה או הגבהה אלא כסף הוי ג"כ קנין דקיימא לן שכירות מטלטלין נקנה בכסף לחוד ע' סי' קצ"ח. והנה הא דשוכר פטור מאונסים אע"ג דמשתמש בו ושואל חייב באונסים הוא כיון דשואל כל הנאה שלו חייב באונסים אבל שוכר אין כל הנאה שלו דנותן שכירות להמשכיר פטור מאונסים והוי רק ש"ש. ובקצה"ח ש"מ כתב דאפילו נותן השוכר להמשכיר שכירות פמש"פ אף דש"ש לא הוי בפמש"פ כמש"ל דאינו חשיב ממון מכל מקום כאן יצא מתורת שואל כיון דלא הוי כל הנאה שלו שהבעלים נהנים ג"כ ה"ל עליו רק דין שוכר. ופשוט דאם נותן לו שכירות פמש"פ על כל פנים צריך קנין משיכה או שאר קנין להיות עליו דין שוכר ואם עשה קנין ה"ל שוכר ולא שואל אף דאינו נותן לו אלא פמש"פ אבל אם לא עשה קנין רק כסף בודאי פמש"פ לא חשיב ממון לקנות בו עח"מ סי' קצ"ח רק בעשה קנין אחר ה"ל שוכר דבפמש"פ ע"כ מוציאו מתורת שואל וה"ל שוכר וגם עשה איזה קנין אבל זה לחוד לא הוי קנין ופשוט. ולא מבעיא כשנותן לו השוכר שכר לא הוי כשואל אלא אפילו אינו נותן לו שכר רק המשאיל יש לו הנאה מן השאלה ג"כ הוי דינו כשוכר ולא כשואל כיון דאין כל הנאה שלו רק המשאיל נהנה ג"כ וד"ז מבואר בשו"ת הר"ן הובא בש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק כ"ט דהשואל ספר מחבירו פטור מאונסין כיון דאין כל הנאה שלו דהמשאיל מצוה קעביד ונהנה בפרוטה דר"י ע"ש ובש"ך שם כ' דזה דוקא להסוברים כר"י אם כן המשאיל נהנה אבל הסוברים כרבה דלא חשיב שכר משום פרוטה דר"י ה"ל שואל גמור וחייב באונסין ע"ש. ולכאורה יש לחלק נהי דהסוברים כרבה דס"ל דזה לא הוי שכר דאפשר לא מתרמי עני ע' תוס' פ' אלו מציאות כ"ט אם כן אפשר דאין הנאה זו ש"פ ובש"ש לא נעשה ש"ש אלא אם כן שכרו פרוטה כמש"ל בשם הש"ך סי' ש"ג אבל מכל מקום אף רבה מודה דעכ"פ הנאה אית לי' אם כן כיון דהמשאיל יש לו הנאה קצת אף דלא הוי הנאה ש"פ אם כן אין כל הנאה של שואל ופטור מאונסים כמש"ל בשם הקצה"ח. ונראה לכאורה דהש"ך חולק בזה וס"ל דוקא אם שכר המשאיל פרוטה השואל פטור אבל בפמש"פ חייב השואל דהנאת המשאיל פמש"פ לא חשיב הנאה. שו"ר בקצה"ח סי' ע"ב סקל"ד שהשיג על הש"ך מט"ז וכתב דאפילו לרבה פטור השואל ע"ש שהביא ראיה נכונה להש"ך מקדושין וע' תוס' שבועות מ"ד ע"ב ד"ה ור"י שהקשו מר"ה דמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לאו ל"נ ואמאי הא מתהני לר"י דחשיב לי' ש"ש בהכי ע"ש. ולכאורה גם לרבה קשיא דעכ"פ יש הנאה פורתא כמש"ל אך דאינו ש"פ ובאה"נ אסור להנות אף פמש"פ. ועיין בנדרים גבי מודד הנאה להחזיר לו אבידה וכו' ע"כ לרבה אין לו הנאה כלל ויש להאריך ואין כאן מקומו. על כל פנים ד"ז דאם המשאיל נהנה פמש"פ אי הוי השואל חייב באונסים או הוי כשוכר צ"ע. ואם נגנב או נאבד אצל השוכר אף דמשלם לו דמים מכל מקום מחויב ליתן לו שכירות ג"כ על מה שנשתמש בו כי עד הגנבה היתה עומדת ברשות הבעלים ושומר א"צ לשלם רק כשעת הגנבה דברשות בעלים עומד כמש"ל ועח"מ סי' ש"ט בש"ך וקצה"ח ונה"מ ע"ש.