מנחת חינוך · סימן נ״ט, ד׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

והנה עוש"ק והקדישות ונכסי עכו"ם ולחלק לעניים כמש"ל בדין ש"ח גם כאן אינו בדין ש"ש ופטור על הגו"א ואם פשע כבר כתבתי לעיל הדיעות. ואם התחייב עצמו אינו מועיל הדיבור רק צריך קנין. ושמירה בבעלים פטור גם כן כאן וכן השומר לקטן יש דיעות כמו לעיל וכן חו"ש הכל כאשר כתבנו למעלה בדין ש"ח וא"צ לכפול הדברים. ואני מסופק אם קנו מידו שיתחייב כש"ש ועל בעידנא דעיילי אינשי אם חייב דכל הש"ש דנטלי שכר חייבים בכה"ג כמש"ל א"ד דהכא ל"ש להכי יהיבנא לך אגר וכו' דבאמת פטור אף דיהיב לה אגר רק מחמת הקנין שלו אם כן י"ל דלא חייב עצמו אלא כש"א וכאומן דנקרא גם כן ש"ש ופטור אם נטר כדנטרי אינשי וצ"ע. ובדברים הנ"ל שאין בהם דין שומרים ונגנב ונאבד שפטורים מגניבה ואבידה מכל מקום מפסידים השכר שהבטיח להם המפקיד דאדעתא דהכי נתן לו שכר שישמרנו מגניבה ואבידה ולא קיים תנאו ולא שמרו מזה אם כן פטור המפקיד מליתן שכרו ונראה גם כן דאם על בעידנא דעיילי אינשי מכל מקום פטור ליתן שכרו כי להכי יהיב ליה אגר כו' אם כן כיון שלא שמר היטב אין לו שכר דלהכי יהיב וכו' ואפילו אם הקדים לו שכרו פשוט דצריך להחזיר לו. אך בנאנס צריך המפקיד לשלם לו שכרו ואם א"י אם נאנס יתבאר לקמן. וזה מבואר בש"ס פ' הזהב ובר"מ וש"ע סי' ש"א וש"ג. וע' קצה"ח סי' ש"ה מסופק באומן והי' בבעלים דנגנב או נאבד אצלו פטור דאפשר אינו מפסיד שכרו דה"ל כחזרה כיון דהוא פטור ול"ש דיהיב לי' שכר על השמירה והרי לא שמר כראוי ז"א הא באמת אינו נותן לו כלום אלא על המלאכה והרי עשה המלאכה א"ד דלא נתחייב לו השכירות עד שיחזיר לו וזה לא הוי חזרה ועיין בנה"מ כתב דפטור משכר מלאכה וה"ר ע"ז מהש"ס אבל בנאנס הוי ודאי כחזרה וצריך לשלם לו ע"ש. ואם נתן לאומן לעשות כלי ועשה הכלי ואח"כ נשבר דעת הרבה ראשונים דצריך לשלם לו דמי כלי כי אין אומן קונה בשבח כלי וע' ש"ך כת' דהוי ספיקא דדינא דהרבה פוסקים דאומן קונה בשבח כלי ועקצה"ח חקר כמה חקירות בד"ז אי קונה הכלי או השבח לחוד ועוד חקירות ואין כאן מקומו להאריך. וש"ש שכלה הזמן ועדיין הוא ברשותו לא הוי ש"ש רק הוי ש"ח וע' סי' שמ"ג ואם א"ל טול את שלך ואיני שומרו עוד אפילו ש"ח לא הוי ע' סי' ש"ז ס"א. וגבי אומן אם א"ל הבא מעות וטול את שלך ה"ל ש"ש אבל אם אמר טול את שלך והבא מעות לא הוי ש"ש רק ש"ח. וש"ש שחזר והפקיד הפקדון אצל הבעלים ונגנב או נאבד ביד הבעלים חייב השומר על רשות הבעלים ע' סי' ע"ב ובאו"ח סי' ת"מ באריכות ובאחרונים. ודין משכון אי הוי ש"ש והחילוק בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה צריך אריכות ואין כאן מקומו וכבר כתבתי לעיל בש"ח ה"ה בש"ש שנאנס הפקדון אצלו כגון בלסטים מזוין ואח"ז החזירו לידו ה"ל ספק אי כלתה שמירתו או לא ופטור השומר רק אי תפס ל"מ מיני' וע' מש"ל בד' הר"מ וכ"ז בגנו"א אבל אם נאנס הש"ש פטור מאונסים ואם טוען נאנסו במקום רואים צריך לשלם ובמקום שאין רואים נשבע שבועות התורה שנאנסו ושלא פשע ושלא שלח בו יד כדין ש"ח שכתבתי לעיל וגם לוקח שכרו אם נשבע שנאנס. ואפילו בלא עדים ושטר נשבע שלש שבועות הללו כמש"ל וא"צ לכפול הדברים. לכאורה אפשר דאם נתנו חרש שוטה וקטן לא' לשמור איזה חפץ והבטיחו לו שכר כיון דאינם ב"ד וא"י לחייב עצמם אם כן ל"ה ש"ש כלל אך באמת אם השמירה ש"פ מחויבים לשלם כמו ששוכרים לו עבד או שפחה ע' ביבמות אך על כל פנים אם אין השכר ש"פ רק הם הבטיחו לו פרוטה והבטחה שלהם אינו כלום ואינו שוה פרוטה ודעת הש"ך דאם אינו ש"פ לא הוי ש"ש אם כן ל"ה ש"ש ועיין עוד לעיל גבי ש"ח ותלמד לכאן. וש"ח שמת נראה דהבן אינו שומר כלל גם בש"ש אין הבן ש"ש רק במלוה על המשכון ואומן כיון דתפס לי' אזוזי הבן ג"כ ש"ש ע' סי' ע"ב ס"ו ובש"ך ובקצה"ח ואין להאריך.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.