מנחת חינוך · סימן תקע״ה, ה׳

עוד הקשו בתוס' אמאי לא קא חשיב ביכורים וכו' דהא ודאי נכלל בקרא ואכלת וכו' ותרומת ידך אלו ביכורים ותירצו דאין דינו בג"ר רק מעצרת עד החג וכו' היינו דזמנו קבוע. והנה דבעצרת וחג עוברים בעשה דובאת שמה וכו' דבפ' ובאת וכו' והבאתם מבואר בקרא ותרומות ידכם וזה ביכורים אך הלאו עובר תיכף אחר חנוכה לדעת רש"י ותוס' שכתבנו לעיל אך לדעת בעל טר"א אינו עובר כלל כיון דל"ש להשלים אח"כ כי אין מביאין כלל אח"כ כמ"ש לעיל. ונראה דאין חילוק בין לא הפריש עדיין או אם הפריש דמחויב להביאן לבהמ"ק כמ"ש לעיל והר"מ לא הביא זה בפי' אך זה בכלל מ"ש כל מה שחייב וכו' אך מכל מקום ז"א בג"ר והי' להר"מ לפרש בפ"ע וצע"ק. ויש עוד ענין שעוברים בב"ת היינו נזירות ע' בנדרים דף ג' דאם אומר לא אפטור מן העולם עד שאהי' נזיר צריך לקבל עליו מיד ואם לאו עובר על ב"ת ועי' ברא"ש שם שדעתו דבג' רגלים עוברים בב"ת אם איחר ועי' בר"ן דדעתו דעובר לאלתר וכן נראה דעת הר"מ בפ"א מה' נזירות הלכה ד' שלא כתב בג"ר וכן מבואר שם בגמ' דנזיר שטימא עצמו עובר משום ב"ת דנזירות טהרה. גם שם פי' הרא"ש דבג"ר עוברים והר"ן כתב דעובר לאלתר והר"מ פ"ה מה' נזירות כתב דנזיר שטימא עצמו לוקין משום ב"ת שעשה מעשה. נראה דעובר לאלתר דאי בג"ר הו"ל אין בו מעשה. ולומר כיון דהי' ע"י מעשה באיסור לוקין אח"כ כמו שמבואר במ"ל בהל' ביאת מקדש ומובא כ"פ בח"ז והדברים עתיקים מכל מקום כיון דלא כ' ג"ר מבואר דעובר לאלתר והר"מ לא הביא בכאן דסמך על מ"ש בה' נזירות. והנה מבואר בש"ס דר"ה א"ר כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה וכו' היינו ובאת שמה והבאת שמה נראה דאמר סתם דאכולהו הנך דחשיב בברייתא קאי היינו דמים וערכין וכו' אף דהם קדשי בדה"ב אף דבקרא דוהבאתם וכו' מבואר קדשי מזבח מכל מקום היה מקובל לרבא דעל כולם עוברים בעשה. וראי' ברורה לזה דלפ"ז מבואר מוצא שפתיך זה מ"ע וכו' וכתיב בהאי קרא אשר דברת אלו קדשי בדה"ב וכו' ומקשינן מוצא שפתיך זו מ"ע ל"ל הא מובאת שמה והבאת שמה נפקא וכו' ומוקמינן חד לאמר וכו' ואי אמרת דקדשי בדה"ב אינו בכלל ובאת שמה דלא חשיב שם בהאי קרא אם כן צריך העשה דמוצא שפתיך לקדשי בדה"ב דעובר בעשה אך יש לדחות ראי' זו וא"ר להאריך תבין מעצמך אך יש ראי' דברייתא חשיב כל הנהו וסובר דבג"ר עובר בב"ת ור"מ סובר דברגל אחד עובר בב"ת ואמרינן מ"ט דר"מ דכתיב ובאת וכו' והבאת וכו' ורבנן האי לעשה ור"מ כיון דא"ר אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בב"ת ואי אמרת דקדשי בדה"ב אינו בכלל דובאת וכו' אם כן מן התורה יעבור על ב"ת ברגל אחד ויש עוד ראיות אין להאריך וכ"כ הר"מ כאן בהלכות מעה"ק. א' נדרים ונדבות הערכין והדמי' וכו' מ"ע להביא ברגל ראשון וכו' שנא' ובאת וכו' כולל קדשי בדה"ב ג"כ. וראיתי במ"ל שם שכ' לא מצאתי מקום לד"ז שיהא באלו עשה ופשטא דקרא במידי דהקרבה כתיב וכו' ואין על הר"מ תלונתו דכן מבואר בגמ' דהעשה דמוצא שפתיך והעשה דובאת שמה בא זה ולימד ע"ז דלכל הדינים הם עשה אחד ועוברים בעשה בכל הענינים ואם תלמוד הסוגיא תראה ודברי המ"ל תמוהים לפ"ד. עוד כתב המנ"ל דדברי הרב החינוך דעשה זו אינו נוהג אלא בזמן הבית (היינו במצות עשה דובאת וכו' בפ' ראה) ולרבינו נוהג אף בזמן הזה וא"י משמעות זה אדרבא מבואר בר"מ כלומר בעת שתבוא לחוג תביא וכו' מבואר בעת שבא לחוג היינו בזמן הבית וצ"ע. והנה בגמרא מבואר דמוצא שפתיך זו מצות עשה ומקשה הא מובאת וכו' חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש וכו' ולא מסיימי קראי ונראה דהתורה גילתה דבכל ענין עובר דאי הי' חד קרא הוי מוקמינן ליותר מסתברא אבל עתה דכתיבי שני פסוקים והתורה גזרה דשניהם שוים אם כן נראה דבין אמר ולא אפריש ובין אפריש וכו' עובר בשני העשיין אך היכי דשייך כגון דעבר עליו רגל והיכי דלא עבר עליו רגל עובר רק בעשה אחת דמוצא שפתיך. אך נראה דאינו עובר כלל אף בעשה אחד כ"ז שאין עובר על השניה דאי לא"ה מאי מקשה מוצא שפתיך וכו' הא מובאת שמה כו' אי מהתם דוקא ברגל ובעשה זו עובר לאלתר ע"כ דאינו עובר רק אם עובר על שניהם. רק באמת בצדקה דעת המפרשים דעובר לאלתר בעשה אף דלא עבר רגל ול"ש ובאת וכו' וצ"ע בסוגי' ואין אני עומד בזה ובל"ז אין נ"מ כ"כ כי אין לוקין על עשה. וכן לענין הל"ת שיש תרי קראי ולא מסיימי נראה דעוברים בין אמר וכו' ובין אפריש וכו' על שני הלאוים הן בג"ר והן לאלתר באותו שעוברים לאלתר אך ג"כ אין נ"מ כי אין לוקין על לאוים הללו כמבואר כאן. אך גבי נזיר שטימא עצמו דלוקין משום ב"ת לכאורה לוקה שתים משום ב"ת ומשום תשמור והר"מ בה' נזירות כתב לוקין ד' מלקיות וחשיב הלאו דב"ת ולמה לא ילקה חמשה מלקיות משום תשמור ג"כ וצ"ע בסוגיא זו.