מנחת חינוך · סימן תקע״ה, ג׳

י"ב. צדקות ונחשב בברייתא זו בין הנהו דעוברים בג"ר ועל כולם מבואר בברייתא כיון שעברו ג"ר עוברים בב"ת והקשו בתוס' הא לקמן אמרינן דצדקה מחוייב לאלתר דהא קיימי עניים ותירצו דוקא היכי דקיימי עניים אבל לא מחייב לאהדורי בתרי' עד ג"ר וכאן מיירי דמחויב לאהדורי' בתריה כיון דעברו ג' רגלים. וכתבו עוד וא"ל הא דקאמר עובר לאלתר היינו בעשה דא"כ הו"ל לומר כיון דעבר רגל אחד וכו' ולדבריהם היכי דקיימי עניים עובר תיכף בלאו דב"ת. ודעת הרשב"א הא דאמרינן מחויב לאלתר היינו בעשה כסברא שדחו התוס' ע"ש באריכות. והר"ן כתב כל מידי דלא תליא במקדש אין לו ענין לג"ר וחייב לאלתר בלאו וברייתא קאמר דליכא מידי דלא עבר אב"ת על כל פנים בג"ר אבל יש דברים כגון צדקות ודומיהם דלא תליא במקדש דעובר לאלתר ואינו תלוי ברגלים דוקא עי' בדבריו וה"ה שאר מתנות עניים כגון לקט שכחה ופאה ומ"ע לכל מר כדאית לי' ויבואר עוד בסמוך. והנה לכל השיטות וכ"נ בגמ' היכי דעוברים על הלאו עוברים ג"כ בעשה ויש שעוברים בעשה ואינו עובר בלאו כגון ברגל אחד או בצדקה לדעת הרשב"א לאלתר. והר"מ כאן כתב אחד נדרים ונדבות וכו' ומ"ע מצות עשה מן התורה שיביא ברגל הראשון וכו' שנאמר ובאת שמה וכו' עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו וכו' או שלא נתן הערכין והדמים ה"ז עובר בל"ת שנא' לא תאחר וכו'. והנה גבי מ"ע ברגל אחד כולל מ"ע היינו צדקה ושאר מ"ע וכתב דברגל אחד עובר וכו' וגבי הלאו דג"ר השמיט מ"ע ובאמת הלאו עוברים במצות עשה ג"כ כמבואר בגמ' ואדרבה יש סברא דעוברים הלאו קודם ג"ר כמ"ש ולומר דכונתו דאינו כולל מ"ע בהלאו כיון דכתב ג"ר ובאמת במצות עשה דעתו דעובר לאלתר בלאו כמ"ש בפ"ח מה' מ"ע הלכה א' וז"ל הצדקה וכו' לפיכך האומר הרי עלי צדקה וכו' חייב ליתן מיד ואם איחר עובר על ב"ת וכו' אם כן למה כולל מ"ע בהעשה דרגל אחד הא כיון דעובר על הלאו בודאי עובר על העשה ג"כ כי לאו בלא עשה לא משכחת לה רק עשה בלא לאו משכחת לה ע' בגמ' ותראה וצ"ע. שוב ראיתי בס' טר"א בק"א באבני מילואים שהרגיש בזה עי' שם ולא עיינתי היטב ומכל מקום אני לך. והנה לדעת התוס' צריך לאהדורי על עניים לאחר ג"ר ולדעת הר"ן אין ענין ברגלים רק עובר לאלתר ואם אין עניים אינו עובר כלל אפילו בכמה רגלים עי' בדבריו ולדבריו גם בשנה אינו עובר כלל דרגלים ושנה הוא רק במידי דתליא במקדש מכש"כ מקדשי בדה"ב לדעת בעל טר"א שהבאנו לעיל דאינו עובר בשנה אף דבג"ר עובר מכש"כ כאן ל"ש הלאו והעשה לדברי הר"נ רק בקיימי עובר לאלתר. והנה במצות עשה ג"כ אין חילוק בין אמר ולא אפריש או אפריש ולא נתן כי בכולהו אתרבי בגמ' וכ"כ הר"מ האומר הרי עלי וכו' וכן האומר הרי סלע זה צדקה וכו' עובר בב"ת וכו' והר"מ סיים אם אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עני וכו'. ואינו מובן למה צריך להפריש מאי חילוק בין לא אפריש או מפריש אם ימצא עני צריך ליתן בכ"ע ואם לא ימצא עני א"צ לחזר לשיטתו אם כן למה מפריש. והר"ן כתב דנר' בגמ' אם לא קיימי עניים צריך להפריש וכו' וצריך לעיין היכי מוכח ולפ"ד אפשר דעצה טובה למדנו רבינו דאי לא יפריש אולי לא יהי' לו בעת שיבא העני ע"כ מפריש שיהא מזומן בידו ואם יבא העני יתן לו מיד כדי שלא יעבור. אך מדברי הר"ן נראה דמדינא צריך להפריש וא"י כעת היכן מוכח כיון דאמר ולא אפריש ואפריש ולא נתן שוים הם מה מועיל כשמפריש אך הר"ן כ' שמוכח בגמ' בודאי מוכח ואין אני לומד בעיון כעת וכתבתי למזכרת. ועוד כתב הר"מ ואם התנה וכו' ועיין בטוי"ד מה שהקשה על הר"מ ועי' בב"י שם. והרהמ"ח מביא בתחלת שיטת הרשב"א דעובר בעשה תיכף ועל הלאו עובר בג"ר ולכל השיטות אין חילוק בין צדקה ובין מ"ע כגון לשו"פ ומביא עוד שיטה דבצדקה שמחייב עצמו עוברים בלאו מיד אבל בלשו"פ דאינו מחייב עצמו אינו עובר אלא בג"ר והוא שיטה חדשה לא ראיתי בראשונים שיטה זו ולא בדברי הרהמ"ח כאן ויבואר עוד בסמוך בס"ד.