מנחת חינוך · סימן נ״ז, ח׳

והנה בר"מ וש"ע וכ"ד רוב ראשונים שכל הדברים הנ"ל ל"מ בלא קנין אבל הריטב"א ב"מ תירץ על קו' תוספות דל"ל קנין וז"ל דבשלמא מתנה ש"ח להיות כשואל יהיב הש"ס טעמא דמשעבד נפשיה בדברים בההוא הנאה דנפק עלי' קלא דאינש מהימנא גמר ומשעבד נפשיה אבל בהקדש ל"ש זה כי כל אדם אינו חשוד על הקדש ול"ש לומר דנפק עלי' קלא כו' אם כן לדידי' דוקא בהקדש בעי קנין אבל לא בעוש"ק וכדומה דמשתעבד בדברים לחוד ע"ש אך דיעה זו לא הובא בש"ע כלל. וע' סי' מ"ם וסי' ש"א בש"ך דדעת הר"נ דלהר"מ א"צ קנין אלא בא"ע לחוד או בשטר סגי דהר"מ סובר דיכול לחייב עצמו בא"ע ודעת הש"ך כיון דהוי חיוב ע"ת אם יאבד דמי קצת לאסמכתא ומודה הר"מ דל"מ א"ע וגם שטר ל"מ וי"ח בשטר דמהני ע' בר"י הנ"ל ובאחרונים. ובהקדש שייך ג"כ שטר דמוסר לגזבר והגזבר זיכה לשמים דיש שליחות להקדש והני כהני שלוחי דרחמנא עקצה"ח סי' ר' באריכות. ונראה להסוברים דבעושו"ק וכדומה פטורים אף מפשיעה אם נאמר דמהני חיוב בלא תנאי בא"ע כס' הרי"ף והר"מ אם כן אם שומר קרקעות מתחייב עצמו בפשיעה סגי בא"ע ול"ש לומר דהוי קצת אסמכתא דאין החיוב ברור רק אם יאבד כמ"ש הש"ך דבאמת פשיעה ה"ל בידו ואין אסמכתא במה שבידו ע' סי' ר"ז אפשר דזה הוי חיוב ברור ומהני א"ע להסוברים דיכול לחייב עצמו בא"ע ומכל מקום יש לחלק בין זה לאסמכתא.